נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת. אילו ידעתי, האם הייתי נאחז באושר והדברים היו קורים אחרת? כן. אילו הבנתי שזה הרגע האושר בחיי, בשום אופן לא הייתי מחמיץ אותו!".

במילים אלה נפתח הספר, והספר המתאר את אהבתו של קמאל בן ה30 לקרובת משפחתו בת ה18 פוסון ואת כל מה שקורה לו בעקבות אהבה 'נכזבת' זו.
במהלך הספר בונה קמאל את 'מוזיאון התמימות' לזכר אותה אהבה ישנה שבשעתה לא ידע שהיא כזו גדולה ומי שייבקר בעיר איסטנבל ב 'מוזיאון התמימות' שהקים הסופר, אין ספק טורקים יודעים לרגש ראו ערך הצלחת הכלבה מאיסטנבול.

הלקח של פאמוק ברור לא תמיד אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים ב'זמנים הטובים'. לפעמים אנחנו חושבים שהטוב עוד יגיע והעולם פרוס לרגלינו ובשל כך מפספסים את האושר העכשווי ונכשלים בלגרוף את מנת האושר והסיפוק שנותן לנו ההווה.

לפעמים האושר נמצא מתתת לאף, או שדעתנו מוסחת, לפעמים הבן אדם שמולנו הוא האחד, אבל זה לא הזמן לזהות אותו, ורק בזמן הנכון נדע לשים לב אליו.
"כולם הכינו אותך אליי" משפט נכון מאוד בעיניי כי רק שאנחנו מוכנים ושלמים אנחנו יכולים ןרואים בברור ובוחרים בברור ויגיעו לנו דברים.
וכן צריך לנצל הזדמנויות גם כשיש חשש, בשביל רגעים ששווים עשורים של אושר.
כי גם אם הכל לא ניראה שלם בהתחלה הוא עוד משתפר ואנחנו משלמים ומשתלמים ביחד כאחד.
העיקר להיות.