לפני שנתיים. 6 בנובמבר 2021 בשעה 9:56
את רגילה לרוץ עמוק רחוק
כשאת רצה הכל נעלם נאלם
כמו דמיון מודרך בתוך ראיית מנהרה
הקצב הזה שבך הפך להגנה סבירה מהסביבה
כי אם נפגעת כאן
אז עוד דקה תהי שם
עדיף חיים בקצב מהיר
מאשר שיכאב לאט
אני כאן ואת שם
אני שם ואת כאן
את רצה מהר קרוב ורחוק
אז עמדתי במקום
להביט בך רצה מסביב
לצפות בך מתרגשת נסחפת משתוללת
סופגת את עצמך מתפוצצת
עד שנפלת דם נידם נשימה עמוקה
לקחתי אותך בידיי עטפתי
הרמתי אותך וליטפתי בהיתי בך
ואת ביקשת את הכאב האכזר
המתיקות הזו לא מרה מספיק לך
אז נישקתי והכאבתי לך מבפנים בלי כוונה תחילה
את לא רגילה שקרוב זה טוב ורחוק זה רע
לא לעצור להירדם להיתקע
אז נשמתי ביחד איתך
לא שכחת וגם לא זכרת
נשימה כזו של העכשיו
זה הדום שבי
לא להיות צודק
להיות נכון
עכשיו את שלי
כי הצלחתי להראות לך שאיתי
אפשר לעצור את העולם