הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שחי לו במאה ה-12, האמין ופיתח את גישת 'שביל הזהב' (גישה המושפעת מאריסטו, אפשר לומר שהרמב"ם האמין בכך שעל אדם למצוא תמיד את האיזון בין שתי קיצוניות ובמידה והוא היה קיצוני במשהו אחד עליו לפנות אל הקיצוניות השנייה וכך בסופו של תהליך למצוא את האיזון בין שתי הקצוות.
למשל, אם בן אדם הוא קמצן עליו לשנות את דרכו, להפוך להיות הברון רוטשילד ('הנדיב הידוע') וכך בסוף הוא יגיע למידה נכונה של רוחב לב. אם בן אדם הוא חרוץ עד מאוד ואין לו רגע מנוחה עליו להתחיל להתעצל משל היה פקיד במשרד הפנים וכך בסוף להגיע לדרגה של עובד שגם מצליח לנוח ולשמור כוחות הלאה,
בשביל להגיע לאיזון אמיתי
לפעמים אנחנו צריכים לטעום מכל או לגעת בכל קצה שלנו שבנו שמתאפשר לנו,
וכך להכיר את עצמנו יותר את הגבולות שלנו האמיתיים או להיות שלמים על ידי היכרות עם כל היבט בנו.
תמיד יהיה בנו פחד, פחד הוא חלק מושרש ומובנה בנו הן כאזהרה לסכנה והן לשמירה על הנפש והגוף כאחד כאיזון מוחלט.
הדרך שלנו להתמודד עם הפחד הוא לעבוד איתו ברוב המקרים, ולא להתכחש או לנסות להעלים אותו אלא לקבל ולחיות ביחד איתו בהבנה שזה דבר מהותי לפחד כחלק מהמבנה הנפשי שלנו תודעתי או תת הכרתי.
לכן זה לא בהכרח דבר רע ללכת על הקצה ולהגיע אליו,.
וזה דווקא מלמד מאוד יותר משמירה על הבטוח, ומזה בטוח מה שבטוח בשבילי לא בהכרך בטוח לאחרים, יש היבטים נוספים כתפיסות ולכן הכל בנוי מאיפה מסתכלים מתבוננים כי החיים בנויים על נקודות מבט משתנות.
הרעב הזה שבנו להגיע לגעת בקצה מפחיד אותנו שכן הפחד הוא מאיבוד שליטה, כמו ללכת על קצה הצוק וליפול בדימוי אחד,
אך אם רק נקבל אותו ולא נאבק בו נבין דברים ואיך לשלוט בו, ולאבד שליטה תוך כדי שליטה ללא שפיטה זה דבר שמאפשר לנו להשתחרר מעצמנו ומכל דבר בביטחה לרוב.
הפחד הוא שכשנאבד שליטה נשפוט את עצמנו איך הגענו למחוזות האלו או שזה ישפיע על הסביבה והם ישפטו אותנו או לחלופין ינזקו גם מהסיכונים שלקחנו על עצמנו, ולכן צריך לדעת להפריד בין מי שאנחנו לבין מי שמולנו, בין הרצונות כתוצר של מסע שלנו לעומת מסע של אחר.
וכמובן למצב תקשורת עצמית וסביבתית כמצרך הכרחי שמאפשר לנו להישאר בשליטה גם באיבוד שליטה.
ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר אז אנחנו נחשפים יותר, כמו בכל דבר למי אנחנו באמת ואל מי שלידנו ולעיתים גם שם טמון הפחד בחשיפה ואי הכלה שלה.
והשאלות מתאבות ומתרבות
מה טוב לנו לאן לחזור וכו אך התשובה תמיד תהיה מולנו ואיתנו כי כשיש לנו את עצמנו ואנחנו מאוחדים עם האני הפנימי שבנו כך התשובות נערמות על שאלה שנוצרת.
ולעיתים הדרך להגיע לאני הפנימי שבך היא לגעת בקצה.
לפעמים הקצה בא לבד והגענו עד אליו מבלי שנכוון בכלל, וחשוב לנו לסלוח לעצמנו על מנת להתחיל להבין איך להתממש או להכיל את הקצה, תקשורת פנימית.
לעיתים הוא הינו הדבר הכי רע שיש שמעכב ותוקע במקום
מרובים הם סיפורי ההשראה כמו סיפורי הנפילה ועוד יותר מרובות הן נקודות המבט השלילי על תהליכים קיצוניים בהיבטים של פגיעה ונזק עצמי, לכן חשוב לדעת סליחה וכמובן זה בסדר לסלוח לעצמנו, אנחנו קודם כך לעצמנו ומעצמנו לאחר.
וכשנסלח נסתכל אחרת, ונוכל להתרכז במה נלמד מהטעום של הקצה.
וצריך ידיעה שזה בסדר לשנות או להשתנות ויש תמיד זמן לזה כי הזמן הוא אשליה, וגם בהחלט לשפוט עצמנו אבל חייבים לסלוח, ולהבין את המרחב שיש לנו לקום, ולצעוד.
להגיע לאיזון ולקבל ביטחון שיאפשר לנו לצעוד נבון ונכון, על ידי כך שטעמנו הכל ועמוק וכמה שלם זה יהיה הרגע הזה..
וכל מה שנעבור הוא חלק מהאנושיות שבנו והאנושיות שמסביבנו ואפשר להשתפר לשאוף להיות שלמים, ולהתאפשר,ואולי לפגוש מורי דרך או אנשי טובים בדרך שיצטרפו או יעזרו לנו ליצב עמידה בקצה או יוסיפו לנו עוד הרבה, כי אם יש עוד יד או שתדחוף או שתחזיר ובעיקר תבהיר לנו במצבים של חושך פנימי, נרוויח יותר.
ואז כהגענו לקצה ונגענו בו אנחנו חוזרים עם כל הידע שצברנו בשביל להיות יותר טובים לעצמנו ודרך עצמנו לאחרים ולעולם שלנו ושבנו.
ככל שהחיים מתקדמים רצוננו הוא להתאפשר ולהרגיש שהתאפשרנו הן בהיבט פנימי או סביבתי וזה נותן הרגשה של שלם.
ומתוך שירו של חנן בן ארי המופלא
אני חושד שנעשיתי בינוני
דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני
מתעלה באופן לא זמני
באה המציאות ועוררה את זיכרוני
אני אדם, מעפר באתי ולעפר אני אשוב
הרוח המנשבת בי קרירה
בכל מצב שמנסה אני לשמור על הגרוב
אני מקדים או מאחר בפעימה
אני צריך כיוון, איזון
כדי לצאת מהניוון
מינון
בין רוח-נפש-נשמה
בין הרצון לעשייה
אש-רוח-מים-אדמה
בין היראה לאהבה
בדס"מ ורגש