נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

עד בן אדם יכול להיכנס לדמות?
הית לדג'ר התאבד בגיל 27 אחרי שגילם את הגוקר.
תוך כדי ההכנה לתפקיד הנחשק הוא קרא את כל הקומיקסים, הוא ישן עם איפור, התאמן על צורות קול שונות, עשה מדיטציה פעמיים ביום שבה דמיין את עצמו כגוקר, קרא על מחלות פסיכיאטריות הקשורות בעיקר לבעיות אישיות ורוצחים ולמד את הסממנים שלהם התפקיד כלכך השפיע עליו עד שהוא פשוט התאבד אחרי הסרט בגיל 27 בלבד.
יום ראשון בוקר בית קפה העובד שלי חולה אז אני פותח ביחד עם הצוות, שמואל שהיה חביב ונחמד מבוגר ישב על הבר והתנהג כמו פוץ, צעק, ניגח, התסיס, זרק הערות מעצבנות, "איפה הקפה שלי אני מחכה דקה שלמה!, שמואל הוא שחקן מפורסם מאוד בתיאטרון בהתחלה היה לי קצת קשה להבין את השינוי עד שהבנתי שהוא פשוט מתרגל דמות.
ידידה טובה בת 26 סטודנטית מצליחה התחילה מערכת יחסים עם בחור מבוגר בן 48 מגניב קשוח אופנוען עשה דבר אחד או שניים בחיים, חיי את החיים כפנסיה מוקדמת היא כלכך התרגלה אליו ולמה שהוא עד שהיא כבר התייחסה לעצמה כבת 40 וראתה את עצמה בתור פנסיונרית כשהי סיימה ללמוד היא לא הלכה לעבוד היא רצתה להיות כמוהו אבל העולם לא איפשר...אז הם נפרדו, והיא הייתה צריכה טיפול לטענתה כדי לחזור ךשיגרה של בחורה בת 29 אחרי לימודים..
כשאנחנו מתנהלים בעולם שאנחנו מתבקשים להיכנס לדמות לגלימה למסיכה לקצה של דברים באקט עד כמה זה משפיע עליכם בחיי היום יום?
איך אתם מווסתים השפעה של עולם אחד להשפיע על עולם אחר כשאנחנו מזגזגים בין שני עולמות..?