כולם
חושבים
וחשים
כשהם רואים אותך
הם חושבים שהם יודעים
ואת מרגישה את זה
הם מבחינים בזה
ואז הם בוחנים אותך
מנסים איתך
הם רוצים לדעת
בשביל לגעת
להרגיש קצת מהכח שלך
ואם זה לא עובד
הם הופכים מעשים לתירוצים
ואת?
לא באמת שאלו אותך
את רק רוצה
להיעלם להתפוגג
ושיעצור הזמן להיות תם ולא תן
מתי תוכלי לזוז הצידה מכאן
לא להיות פה ולא שם להיות את
לא חלק אלא ניפרד אחר
כלום ושום דבר אולי
שקט מוחלט לפרק זמן לפי בחירה
החלטה פשוטה והיא שלך
ואם אפשר
להתפשט במקום להישפט
אבל החיים...
את קצת מכורה לזה
למושג הזה למושא הזה
לא להיות לבד
כי הלבד זה אף פעם לא קל
כלכך הרבה מסביב מרעיב את זה
את בקושי מתמודדת עם עצמך
אז עם עולם שמלמד אותך לא להתאפק
אז עדיף לתת לכולם להתקרב?
או להתרחק כדי שתוכלי להתפרק
וזה רק ממשיך מושך ונמשך
וכל אחד נושך ומושך חזק
כך שתמיד יש אצלך בלגאן
ואת אומרת כבר
עדיף בלגאן מושכל
מאשר אחד שלא מבחירה כלל
אז לך נשאר הסוף יום
ובוקר חדש
עוד יום עבר
ואז תקומי בבוקר
ליצור מחדש את כל בחזרה
להיות הדמות
שכולם רוצים שתהי
והבן אדם שכולם רואים
ואולי זה לא יגמר
ואולי דווקא כן
העיקר שלפחות מעניין
את כבר רגילה לעצמך לחיים
למה שבחרת אז למה לשנות
עכשיו אולי עוד שנה או יותר בכלל
ואם היית יכולה היית בוחרת
לחיות שונה? האושר בכלל שם?
אולי...
סיכון לסיכוי שקיים