ספרו של אהרון מגד "הגמל המעופף ודבשת הזהב". מגד הוא סופר כמעט שלם העברית שלו קולחת, העלילה שלו מעניינת, ההומור והציניות שלו ניכרים והידע שלו רחב מאין כמוהו, והרבה פעמים אנשים נטו לחשוב שהוא ממש משוויץ בידע שלו, דבר שגרם להרבה מבקרים לעקוץ אותו שוב ושוב, ולסלוד. ממנו, יתר על המידה.
הספר מביא את סיפורו של קלמן, סופר עולה בשמי הספרות העברית, שמתיימר לכתוב את הספר המושלם, זה שלאחריו לא יצטרכו לכתוב עוד ספרים.
אלא שבדיוק כשהמוזה נופלת על רוחו והוא מתחיל לכתוב את הספר המופלא שתכנן.
עובר לגור מעל ביתו מבקר הספרות עוקצני במיוחד.
המעבר של מבקר הספרות לדירה שמעל הסופר, גורמת לאחרון לנטוש את כתיבת הספר הנשגב והוא אינו מצליח לכתוב מילה כל עוד המבקר מעל ראשו.
הספר כולו הוא כמובן אלגוריה ליחסים שבין יוצרים ומבקרים בעולם הספרות והשירה והידע ולצד אמירה חד משמעית על כך שמבקרי ספרות הם למעשה אנשים ממורמרים שלא הצליחו לכתוב בעצמם קשה לפספס גם את הביקורת שהוא נוקט על הסופרים המבוקרים, בעלי הנפש הרגישה שכל דבר ביקורת קטנה מוציא אותם משלוותם.
אחד הצינורות הכי בולטים כאן זה הבלוגים.
יש מגוון גוונים, צבעים, תמונות הממחישות את רצוננו ותשוקתינו, רגש שנשפך, ודעות עם מילים משולהבות.
אבל לפעמים צצים מבקרים למינהם "טרולים" שמגיבים כנראה ממירמור, יש הכאלה הלוקחים ללב, יתר על המידה.
הרי אחד הדברים היפים אבל המבלבלים בכתיבה שאין לזה טון וואקלי, או מציאותי ניתן להבין לפרש למגוון ובמגוון דרכים, דמיון ורגש במומנט מסויים יכולים להשפיע על הצורה שבה נבין דברים שלא בכוונת הכותב שמבין אותם.
דוגמא הכי טובה התכתבות בהאנג או בוואצפ, מילים כתובות לא דומות למילים שנאמרות, עם צליל והבעות פנים.
לפעמים צריך לנשום עמוק ולפני שמעניקים צבע למילה כתובה שתיקח ותזרים את השיחה לכיוון שאליו לא באמת התכוון המשורר, להבין את הכח שלנו להעניק צבעים למילים, להסתכל על האדם שמולך ולהבין את המהות.
