נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

המסע לקוסם?

נשמה הולכת בשדות המציאות שהשרישו בחייה,
בין השיבולים כבני אדם הזזים לפי הרוחות.
וגלגל גדול כמשאבת מים השואבת זמן מן הבאר כשעון מתקתק, ככה יום יום הכל זורם, מבלי בכלל לשים לב.
וסימני שאלה מפוזרים בין השבילים כמילים משפטים רמזים משלימים והיא חצי עצמה לא שלמה.
ילדה נערה אישה גברת
רקדת בסיבובים ומתבגרת לא תמיד מתגברת אך מתמלאת בכל הטוב שיש
ילדה נבעלת לתוך גוף הנערה
והנערה לתוך גוף האישה
והאישה לגברת רוקדת בתוך עצמה
וכך נצבר כל מה שהיה ועדיין בחיפוש אחר מה שיהיה
לעיתים רוח החופש נושבת מזיזה קצת את המסכה שנבחרה לא על ידה,
לעיתים היא כלכך עזה היא מרגישה עירומה
האמת הפנימית המינית מתגלה, אך המחשבה נשארה במקומה כי היא תוצר של מה אסור ומה מותר
ולך בנו שבילים שלמים של תוצאה ידועה
כך לימדו כך יהיה כמו שכך היה
ואז ביום בהיר סערת רגשות עצומה מעיפה את המסכה וגם את השמלה, המחשבה נודדת ללא שליטה,
השעון נעתק נעצר הענף עץ נעזב גופך כמוחך פתאום חופשי ואת מרשה למרות שהאדמה לא רוצה
לעוף להישאב לתוך החור של הסופה,סופת הרגשות שבמציאות התחוללה

מתעוררת בעולם החדש שמש צהובה שמיים כחולים הכל נקי...ומולך שביל אבני ברקת נוצצות מובילת אל הלא נודע.
ומי ידע אמר השלט שליד
את בוחנת מקרוב את שביל אבני הברקת הנוצצות, לאן הן מובילות לא תדעי אך את מי תשאלי
יש צללים ויש עצים יש חיות ויש טורפים קצת מטורפים, וכרגע יד ביד עם עצמך וכך לא תצמחי
את מתחילה בצעדים קטנים של ילדה בת יומה,
מסוקרנת לכל אשר בעינייך רואה
לאט לאט אט אט בכל צעד צוברת ביטחון ו בדילוגים את מדלגת בין אבן לאבן
וסימני קריאה פזורים בדרך כסימני אזהרה סימני שאלה חרוטים על העצים אולי שם הנחלה
אולי נשאל אולי עדיף לבד
כי לא נרצה לחרוט גורלנו בעולם שאולי לא לנו בכלל
ובנו האומנם קיים.

מתבוננות בדמויות בין הצללים, אנשים שאיבדו את דרכם חלקם מצאו את מקומם משתלבים מתמזגים עם אמא אדמה גבר אישה ילד ילדה
ובתוכך צליל כמו קול עמוק פנימי המנחה אותך,
האם את מקשיבה בפעם הראשונה
או האם זו הזהיה לעצמך כאזהרה לדרכך
בדילוגים על אבני הבזלת נוצצות את כבר מפנטזת לעוף רחוק עם מי שיבחר לנבחר ואולי יש מבחר.

ובמסע הזה את פוגשת שולט אריה ללא אומץ, חי בין הצללים והוא מסביר לך שהוא רק תיהיה ואומץ הוא מצרך יקר מדי סיכון גדול וצריך להסתתר,
לשאוג ולהרחיק להתרחק ולא להתרחב
להתנהל בין הצללים, שם לא נטעה שום דבר לא מטעה
חצי רגל בפנים חצי בחוץ לפעמים,
הוא רק מתקשר עם מילים כתובות בפתקים, להישמר, מן הצלילים
בעלטה של מסכים וצגים
הוא זורק לה פתק קחי תכתבי מה שבא לך, היא מחייכת ו כותבת, וככה הם מדברים ימים, הזמן חולף והאריה צובר וצובר ביטחון ומגלה פרצופו גופו פנים מלאות חרטה, מבטו מושפל, הוא אריה ללא אומץ, ילד בגוף מאובזר.
הזמן שלקחה עזר לו והיא מעניקה לו אומץ במילים ופחד בעיניו נעלם אט אט..והצעד הראשון לאומץ הוא עשה נישק אותה נשיקה
אך זהו לא בשבילה ולא השביל שרצתה

והיא הולכת לדרכה בדילוגים על אבני הבזלת ליעד הבא, למדה מן האריה מה היא צריכה לא צריכה

והיא פוגשת שולט דחליל ללא שכל נטו תצוגה,
עשוי מקש, מפחיד עורבים
ללא אופי ומציג הכל כחדש, עף ברוח האינטלגנציה הראשונה, הוא רק מנסה ומנסה..להיראות שלם מושלם שכל העורבים והאנשים ידאגו לשמור מרחק ומי שיתקרב יראה הילה כתהילת עולם
הוא אינו יודע איך ומה חי את הרגע, לו החיים פשוטים, מותגים כמושגים כלבה זו ..ושלל אלמנטים שלא אומרים הרבה אבל אומרים הכל מיד
היא מדברת מרחוק עם דחליל הקש רק מדברת עד שירגיש הכי טוב שאפשר והיא מפעילה את הניצוץ של השכל ולו היא מעניקה שכל, להבין שהאדם הוא העיקר, הדמות היא תוצר ואת לא מוצר
ממשיכה בדילוגים ליעד הבא אולי שם יש שלווה.

שולט איש הפח.
והוא מוגן לו אין לב, הוא עבר הרבה כלכך הפח על גופו הפך ל קשה ולא חדיר, לו אין לב אז הוא טכני מדי, ים של ניסיון ללא רגש, עיניו בוחנות הכל מכל, סופגות אך אינו מתרגש משום דבר.
והוא גדול מסתכל על כולם מלמעלה, אך אינו יודע להרגיש את אלא שבאות אליו, לדעת הכל זה לא פשוט, והיד על השוט כבר לא אמיתית.
והיא מושיטה ידה נוגעת, חשה את הפח הקשה, עד אשר הוא מתחיל להרגיש.... להתקלף ושכבות הפח נופלות על הרצפה והיא מלמדת אותו להרגיש, מגע אמיתי שוב בחייו.

ואז היא מדלגת לה לדרכה.
על אבני בזלת לתוך הלא נודע
ובמסע לתוך השביל הקוסם נמצא, זה שיש לו כל תכונה שרק קיוותה, וממנו היא תלמד.
כי לה הרבה פחדים ושדים והיא רוצה לפרוק הכל בפניי המיועד ורק קסם צריך מ מיניות עשוקה , למיניות מופלאה, ומכל מפגש למדת עד שהגעת מוכנה אליי.

תני לי להיות הקוסם שלך בסוף המסע.