נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

ימים של הלב והוא נסגר והגוף בשגרה

הגלגלים בראש משמעים חריקה

הכל רגיל מתומצת

בית עבודה ואז בחזרה

המים בשמים רדודים 

הימים קצרים מידי כמו עננים צרים 

השמש בורחת 

ובלילה שומעים רק את הצרצרים 

ומה מסעיר מה שונה 

מתי סוף העולם שאלת 

ואז מתוך תהום

זה בא המחשבה 

על מה באמת 

מה אם אפשר 

על אולי 

אולי אחרי השלכת 

אולי אחרי הפריחה 

אבל את ידעת 

זה בדם 

זה שם 

הרעב הרצון 

לחזור אחורה בזמן 

להפוך סדרי עולם 

ובכל הודעה

הלב נפתח 

ובכל שיחה 

החיוך מתרחב 

והגוף מתחמם 

הראש עובד

ופתאום גשם פנימי 

בין אם זו דמעה 

או רטיבות 

טפטת של שוני 

אתחנתא של מנוחה