נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

זוכה פרס ישראל, המשורר יהודה עמיחי. כתב בספר השירים 'פתוח סגור פתוח' את השיר

"אֲנִי מַכִּיר אִישׁ שֶׁעָשָׂה לְעַצְמוֹ אִשָּׁה אִידֵאָלִית מִתְּשׁוּקוֹתָיו:

אֶת הַשֵּׂעָר לָקַח מֵאִשָּׁה שֶׁעָבְרָה בְּחַלּוֹן אוֹטוֹבּוּס,

אֶת הַמֵּצַח מִדּוֹדָנִית שֶׁמֵּתָה בִּצְעִירוּתָהּ. אֶת הַיָּדַיִם

מִמּוֹרֵה בְּיַלְדוּתוֹ, אֶת הַלְּחָיַיִם מִן הַיַּלְדָּה, אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה,

אֶת הַפֶּה מֵאִשָּׁה שֶׁרָאָה אוֹתָהּ מְטַלְפֶּנֶת בְּתָא צִבּוּרִי,

אֶת הַיְּרֵכָיִים מִנַּעֲרָה שֶׁשָּׁכְבָה בַּחֹל לְיַד הַיָּם,

אֶת הַמַּבָּט הַמְּצוֹדֵד מִזּוֹ, אֶת הָעֵינַיִם מְאַחֶרֶת,

וְאֶת המתניים מִפִּרְסֹמֶת בְּעִתּוֹן. מִכָּל אֵלֶּה עָשָׂה לוֹ

אִשָּׁה שֶׁאוֹתָהּ אָהַב בָּאֱמֶת. וּכְשֶׁמֵּת בָּאוּ

כְּלָן, כְּרוּתוֹת רַגְלַיִם, חצויות פָּנִים, מנוקרות עֵינַיִם

מרוטות שֶׁיַּעַר, קְטוּעוֹת יָד וּפָצַע בַּמָּקוֹם הַפֶּה,

וְתָבְעוּ אֶת שֶׁלַּהֵן וְתָבְעוּ אֶת שֶׁלַּהֵן.

וְחָתְכוּ מִגּוּפוֹ, וְגָזְרוּ מַמְּנוּ וְקָרְעוּ מבשרו,

וְהִשְׁאִירוּ לוֹ רַק אֶת נִשְׁמָתוֹ הָאֲבוּדָה".

המשורר מנסה לומר בשיר כי בחיפוש אחר אידאל בדרך כלל עומד בצד מישהו שהתפספס לו ויכולנו לזהות לפני, הרי אידאלים תמיד היו אלו שהניעו אנשים, מצד שני הם גם אלו שגרמו לנו להפסיד הרבה דברים טובים בדרך.
וכמו שעמיחי מלמד אותנו בסוף השיר, בצד השני של אידאלים נשגבים מחכים אלו שנפגעים מהם, כי אם האידיאל שולט בנו ולא אנחנו בו, הוא זה שיגרום לנו לפספס דברים טובים מתחת לאף, לאבד את הרצון לגעת בנשמה ולהתרכז במסביב.
רוב חיינו אנחנו מרכיבים את הבני זוג האידיאלים והפוטנציאלים מגזרים של אחרים, במקום להתמקד מה הכי טוב לנו, אנחנו מתמקדים במה יהיה הכי טוב לשואו הפנימי מסביב, האווירה מנחה יותר מהעומק.
נכון לפעמים נדמה שהדבר היחיד שמנפץ את החלומות הוא פשרה, אבל תמיד מותר לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו רוצים את הדבר הנכון באמת בשבילנו.
וזה בסדר שיהיה אידיאל כי האפשרות שהחלום יתגשם מחיה אותנו, אבל אסור לו לגרום לשלוט לנו בראיה וככה לפספס הזדמנויות אמיתיות עם אחר.
אל תחפשו את השולט האידיאלי, תחפשו את הנכון זה בסדר כולנו במסע ללמידה עצמית לא על אחר אלה על עצמנו, דרך מגע עם אחר.