נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

הפרק הכי חשוב

כשאת בוכה לי בזרועות,
זה לא כי את חלשה,
זה רק סימן שהחזקת חזק,
הרבה יותר מדי, קשה.

וסוף סוף יש לך מקום לפרוק,
להניח רגע את הכאב,
תני לדמעות לזרום חופשי,
כאן תמיד יהיה לך לב.

אז תבכי, עם סיבה, בלי סיבה,
שחררי הכל בלי לחשוב,
כי אני כאן, אני שלך,
כדי לתת לך מקום לאהוב.

אם לא אוכל להכיל אותך,
אז מי אני בעצם כאן?
לא אהיה רק חולף בדרכך,
אני רוצה להיות הזמן.

להיות הפרק החשוב מכל,
זה שנכתב באותיות זהב,
העמוד שאת תמיד חוזרת,
החיבוק שלא עוזב.

דווקא כשהפחד מתגבר
האמון מתחזק
דווקא כשאת נפתחת אליי מבפנים
זה הופך הכל למשמעותי הרבה יותר
להתמסרות יותר חזקה
לתחושה אחרת רגש
בכל סטירה
הקולר הופך למשהו על חושי
לא רק מוחשי.