היא כבר לא פחדה
לא מכאב
לא מאהבה
ולא מעצמה
היא פשוט ידעה
להיכנע זו צורה של אמון
והצורה האמיתית ביותר של אהבה
היא כניעה
ומה שנכנע
לא תמיד חלש
בין הצלילים של שקט כפוי
בתוך חבל מנטאלי שנקשר בעדינות
היא מצאה את עצמה חשופה ריקה אך
בעצם איבדה דבר
לא השלשלאות הן שקשרו
אלא קולו שקט
חד כמו להב
לא מגע חזק
אלא מבט שאמר
"את יכולה ליפול, אני אהיה שם."
"את לא צריכה להבין הכול," הוא לחש,
"פשוט תסמכי על זה שמחזיק את השוט
שהוא אוהב אותך."
והיא סמכה
על היד
על הקול
על כך שהחוקים
קיימים בשביל ההגנה שלה
לפעמים זו הדרך היחידה להיות חזקה באמת
להאמין במי שאיתך
הביטחון שבכניעה
היא לא נשברה
היא נפתחה
ואז היא מבינה
בעצם הכאב הוא מתנה
לא קללה
לא עונש
רק גשר אל העצמי העמוק יותר
ואליי
וכך יש שלמות בכניעה
כשהיא ניתנת מרצון
כשהברכיים נוגעות ברצפה
אבל הלב מרחף
הדיסונס הזה
כי הכוח האמיתי
לא בשוט
ולא בקול הפוקד
אלא באומץ
דרך התמסרות דרך שתיקה
דרך אמון שלא פוחד מהצל
היא הגשימה לעצמה
הגשימה את עצמה
וגשם של רטיבות
עבר בין רגלייה