קרה לכם פעם
שאתם מזהים את הקול, את העיניים, את ההרגלים אבל משהו מרגיש לא נכון, כאילו האדם שלידכם הוחלף במתחזה?
זאת לא רק תחושת בטן. בעולם הפסיכיאטרי זה נקרא תסמונת קפרגרא – מצב נדיר שבו אדם בטוח שמישהו קרוב אליו הוחלף באדם זהה, מתחזה. הפנים מוכרות אבל הלב לא מתחבר. זה קיים ב-DSM כמעט bdsm (המדריך הרשמי להפרעות נפש) כסוג של דלוזיה פסיכוטית.
אחת לכמה שנים מתפרסם ספר עבה וקר **ה-DSM** – תנ"ך הפסיכיאטרים, שממפה את נפש האדם בקווים שחור-לבן. DSM – *Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders* – נכתב בשפה קלינית, נוקשה, שבאה לעשות סדר בעולמות שבריריים ומורכבים. מהדורה אחר מהדורה, הוא מגדיר מחדש את גבולות הנפש: מה נחשב נורמלי, מה נחשב פתולוגי, ואיפה עובר הקו הדק שבין סטייה לביטוי עצמי.
כך למשל במהדורה האחרונה נכנסו תופעות חדשות שמספרות לא רק על האדם – אלא על התקופה: *דיכאון מגדרי*, *התמכרות לסייבר-סקס*, *חרדה מהיעדר חיבור לאינטרנט*. אנחנו לא רק משתנים – אנחנו משתדרגים ומשתבשים בו זמנית.
מה הקשר ל BDSM וקפרגרא.
הרי לפעמים BDSM הוא דרך לשחק עם הפחדים הכי עמוקים שלנו:
שיאבדו אותנו.
שנשתלט על מישהו.
שנפסיק לזהות את עצמנו.
העומקים האלו אי אפשר לחיות בהם אבל אפשר לבקר אותם.
וכן, דווקא שם במרחבים שבהם אנחנו בוחרים לשחק בזהות, לשבש שליטה, למחוק שמות פרטיים ולהפוך לאובייקט/דמות/קול יש משהו שמזכיר את קפרגרא.
אבל במקום שהזהות תתערער לנו בלי שליטה אנחנו מזמינים את זה.
אז שולט הופך להיות דוש אבל אז חוזר לעצמו ונהיה רך ועדין ומתחשב, ומי שאיתו לא מכירה לא אוהבת שהוא ככה, או לפעמים נשלטת טוטאלית בסשן חוזרת לעצמה ונהיית פתאום חרדתית דאגנית
אנחנו רוצים שהאחר יראה אותנו אחרת
אנחנו מסכימים להפוך למשהו אחר, אבל עד גבול מסויים.
בקפרגרא, הניכור כואב ומפחיד.
ב-BDSM, הניכור לפעמים הופך לאינטימיות עמוקה.
אותה פעולה תזוזה בין מה שאני ומה שאתה יכולה להיות או טראומה… או ריפוי, ולרוב טוב לנו
אבל לפעמים אנחנו שוכחים שמהצד השני יש בן אדם עם מכלול של דברים..
אנחנו מצפים ממישהו להיות משהו תמיד
שהוא לא יכןל להיות תמיד
ואז מרגישים שאנחנו לא מזהים אותו כך...
וזה גורם לנו לסיים איתו.
אני כל הזמן מדבר על הרעיון שבין דמות לבן אדם בין פנטזייה למציאות
כי כל הזמן נתקל במקרים כאלו...
של כמה סבלנות ראייה נכונה יכולה לעזור