של תבונות וחוכמה ממש מחילת ארנב לפנינים
פרידריך ניטשה דיבר על בחירה.
על נקודות מבט.
על איך המציאות עצמה מקבלת משקל רק דרך העיניים שלנו על כמה השפעה, הדרך שבה אנחנו בוחרים להביט, להיבנות ולבנות
הוא ידע שפשטות יכולה לחשוף אמת
כמו כשהוא כתב:
“במצב של שלום איש מלחמה יתקיף את עצמו.”
או:
“התשוקות נעשות מרושעות ונוכלות אם מסתכלים עליהן כך.”
ניטשה הציע הסתכלות אחרת, כזו שלא מתרצת כאב, אלא שואלת: מה אתה עושה איתו?
האם אתה משתמש בו כדי לצמוח או כדי להאשים?
האם אתה מוכן להודות בתשוקות שלך, או להסתיר אותן ולהאשים את העולם? האם אתה נכנע לעולם שבחוץ או לעולם שלך
וכך, בין הפילוסופיה לחיים עצמם, המשפט הכי פשוט שלו נשאר נצחי
“מה שלא הורג – מחשל.”
ובסופו: “הדבר היחיד שבטוח הוא המוות. כל השאר – פתוח.”
החיים מלאים התנגשויות עם אחרים, עם עצמנו.
אבל מבט אחד נכון יכול להפוך פצע למנוע.
וכשאנחנו בוחרים לראות נכון גם הכניעה עצמה כבר לא נראית כמו חולשה, גם מאבק נפתר בקלות ללא מאבק.
וכאן נכנס הבדס"מ.
בתוך יחסי שליטה בריאים אין מקום למנגנון התלונה שעליו מדבר ניטשה בחלק מהטקסטים שלו
כמו שהנשלטת איננה קורבן היא עוצמה של עצמה לא של עמה, היא בוחרת להיכנע היא רוצה.
היא יודעת בדיוק למה היא שם, במודע ותת מודע.
גם הדום הוא לא פועל מתוך כוח עיוור, אלא מתוך הקשבה, אחריות, עומק, לעיתים רק לעצמו במקרה הרע במקרה בטוב לפרטנרית שלו.
הוא לא שולט כדי להכאיב אלא כדי להחזיק ולפתוח מרחב.
בביחד הזה לא מתבלבלים בין רע לטוב הם יוצרים את הטוב ומחליטים מה רע.
הם יוצאים מהשיח החברתי של ההתקורבנות האישית או הבין אישית ובוחרים. וכשאין צורך בתלונה נשארת רק עוצמה נקייה.
מוסכמת, חשופה, שפויה, בטוחה, כנה,
כמו גוף שמתגלה מחדש.
אנחנו לא קורבן אנחנו תוצר..כן, עברנו דברים
הילדות לא הייתה תמיד מסע בטוחה.
היחסים לא תמיד היו הוגנים, הם ניסוי וטעיה לפעמים ואולי המציאות לימדה אותנו לפחד מהרצון שלנו, מהכוח שלנו, מהעונג שלנו,
אבל זה שאנחנו תוצאה של כל אלה לא אומר שאנחנו נשלטים על ידם, תוצאה אפשר להחליף.
להיות תוצר זה להבין
החומרים שלי הם שלי
וכשיש פרטנרית החומר נברא מחדש בעזרתם
בין עם זה להיות פרטנר לעצמך גם.
להיות קורבן, לעומת זאת, זה להחזיק בסיפור שוב ושוב, כדי שלא נצטרך לזוז
זה להשתמש בתלונה כדי לקבל אישור, זהות, תשומת לב במקום לקחת אחריות על הריפוי
מנגנון התלונה כמו שניטשה אמר הוא הנשק של מי שלא רוצה להרגיש חלש, אז הוא מחליף חולשה בתלונה ושם אין שם חופש, אין שם תנועה.
יש רק לולאה.
בממרחב שבו שליטה היא הסכמה, וכניעה היא בחירה אי אפשר לשקר את עצמך, מי שמשקר לעצמו לא שורד, לא קשר לא אקט לא קהילה לא שום דבר
או שאתה בוחר או שאתה מתכחש, ומתמוסס
אנחנו בוחרים הגדרה וזו לא רק "הגדרה" זו ריבונות על המציאות.
כה התכוון ניטשה חור