נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

כל אחד בא עם שק מהבית
באמצע שום מקום שממה
זורקים לריצפה מפזרים הכל
הרבה קול ושיח
מה היה וכך היה
ואולי כך יהיה?
מדליקים מדורה
שמים על האבן שמיכה

להבה וקרבה

נדלקנו כמו גפרור הדלקנו
בלי לבלום האש התפרצה התלהטה
אני אחזתי בך חזק
כדי שהחום תתרגלי אליו ישר
כזה אני לא חוסך
בין כאב לעונג בין חספוס לרך
העור זוכר את מה שהלב לוקח לו זמן

שפתיים לוחשות פקודות
באוזן קשבת לגוף נרגש
גבולות נמתחים כמו חוטי חשמל רטובים
כל רגע הופך להיות קצה של חוויה
הכל על חבל דק דק והשעון טיק טק
זמן נאלם..נעלם
כל מגע כמו הבטחה
כל מגע נשימה
נשיקה

נכנסים לתוך האש ושם
אנחנו חיים מחוויה לחוויה
לתוך האש ונדלקים
עד שבסוף נשרפים או שורדים
דווקא כשהחום מתגבר מתלהט
הזיעה כבר דביקה ולא חושנית חופשית
המבחן ללמוד לאחוז שם
ואיך אפשר לאחוז
כשחם..

וכשהלב כבר התרגל לקצב
כשהגוף מחפש שוב את הרעד
עד ש..
משב רוח שינוי רענן קצת גשם
והלהבה נכבתה בשקט..
כמו נר בסוף לילה ארוך
או נמשיך מכאן או נמשיך לשם
בין שיחה עצמית
לשיחה חברית

נזכרים פתאום מה היה ומה העצם
אפשר להיות
לנשום את עצמנו
ואת החוויה
והוויה התפוגגה עם העשן
נשאר רק ריח הגפרור המר
ואת הרגע שהיה לפני שנכבינו
כזיכרון של הלהבה

רבות הדרכים
של הגורל
מכאן או כל אחד לשם
בחירות
מתוך תהיות

באש למדת לתהות

האם את יודעת לשחות?