נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

"אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, יצירת מופת עולמית, מספר בעצם את הסיפור של כולנו.
סיפור של מדינה ספוגה בדם ועצב ויצר והישרדות
מדינה שקמה מתוך הישרדות, למען הישרדות ומקדשת את החיים ובורחת שוב ושוב ממפגש עם הכאב, או נלחמת בו.
הספר הוא לא רק רומן על אמהות וחרדה,
זה סיפור על שליטה ואובדן שליטה, על בריחה אבל גם על שחרור. על קצה התהום שבין הרצון לשמור לבין לשחרר. ובמובן מסוים זה גם אולי בעיני המתבונן סיפור שיש בו מהות של BDSM.

הספר נפתח ברגע של תהילה לאומית, מלחמת ששת הימים בבית חולים, עם שלושה נערים מבודדים: אורה, אברם ואילן. עשרות שנים לאחר מכן, הבן של אורה יוצא למבצע חומת מגן.
כשהיא חשה שקצין העיר עשוי להופיע בכל רגע ולבשר את הגרוע מכל, היא קמה ובורחת לא כי היא חלשה, אלא כי היא לא מוכנה לוותר. לא על התקווה, לא על החיים.
היא מכריזה על עצמה
כ"סרבנית הבשורה המרה הראשונה".
אורה, האם, יוצאת למסע פיזי כדי לברוח מהאפשרות שבנה ימות. היא בוחרת לא לדעת, מתוך מחשבה שאם לא תעמוד שם המציאות לא תוכל להכות.
וכך, כמו שיש אנשים שקצת מפחדים להיכנס לעומקים שיש בעולם הבדס"מ הפחד להגיד לעצמנו זה ההגדרה שבנו, היא "מתנגדת למציאות", מנסה לשלוט על מציאות שאינה בשליטתה.
אבל בדיוק כמו בתהליך לפעמים עומק בעולם ה־BDSM, בריחה אינה פותרת את החרדה אלא מעצימה אותה.

ואז, דווקא בטיול פראי בשבילי ישראל, עם אברם שחזר שבור מהשבי ומאובדן הרצון לחיות, היא יוצאת למסע. בלי חדשות. בלי תקשורת. בלי שליטה. רק עם הפחד, החשש, וההבנה שאי אפשר לברוח מהלב.
הדיאלוג חשוף עם אברם, כחשופה, כנואשת, כנטולת מגננות, היא מתחילה באמת לפגוש את עצמה.
וזה הרגע שמתחילה הכניעה האמיתית: הכניעה לרגש, לפחד, לאמת. לרגע, היא מפסיקה "לנהל" ופשוט חיה.
אורה לא נקשרת באזיקים אלא בזיכרון.
היא לא עושה סשן פיזי, אבל הנפש שלה נושאת חבלה עמוקה.
היא לא בדסמית אבל נכנעת לפחד הגדול מכולם אהבה שיכולה לאבד.
וכאן נכנס גם ההקשר הבדס"מי.

במסע של BDSM רגשי, יש שלב שבו אנחנו צריכים לעבור דרך שכבות של הדחקה, שליטה עצמית, פחד עד שמגיע רגע של surrender, של שבירה כמעט טקסית, שמוביל דווקא לחופש להנות
בדס"מ הוא לא רק סשן. הוא תהליך. הוא דרך לפגוש את הכאב, לשלוט בו או להיכנע אליו. הוא דרך לא לברוח מהבשורה, אלא לעבור דרכה.
כמו אורה, גם אנחנו לפעמים בורחים מהבשורה ממי שאנחנו, מהגוף שלנו, מהפחד, מהאינטימיות. אבל הגוף זוכר. הנפש זוכרת.
ומה שיכול להיות שביל כמו בשביל ישראל, יכול גם להיות כלי כמו בבדס"מ כמו במין כמו באוכל כמו ביציאה בכמו מגע, כלי, כלים.

גרוסמן כתב את הספר כשבנו שירת בלבנון. אחרי שאורי נפל, הוא אמר:

"הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו."
אבל גם זה — היה כלי. כמו שאנחנו משתמשים בכלים כדי להכיל את מה שאין דרך להכיל.

אנחנו עם ששרד ממצרים, דרך כל הגלויות, ועד הלום. לא מתוך ניתוק — אלא מתוך ברית עמוקה עם החיים.
ומה שמחזיק אותנו זה הכלים: מיניות, יצירה, טיול, שיחה, כאב מוסכם, גבולות, הסכמה, קשר.
כל אלה דרכים לא לברוח מהבשורה. אלא לפגוש אותה בתנאים שלנו.

כי כולנו, בכולנו, אשה בורחת מבשורה במדינה הזו
אבל לפעמים הבשורה היא הדרך הביתה.
ולפעמים, רק דרך ההסכמה להרגיש אנחנו באמת הופכים חופשיים.