המתמטיקאי ולפילוסוף היווני פיתגורס, המציא את גביע פיתגורס. גביע פיתגורס הוא פטנט אשר במרכזו נמצאת כוס רגילה לחלוטין אלא שבאמצעה של הכוס מצוי מעין עמוד שבתוכו יש צינור ניקוז קטן ומכופף שמגיע עד תחתית הכוס. כאשר מוזגים למישהו נוזל לתוך כוס כזו, יש למזוג רק עד לגובה הכיפוף של הצינור שכן מזיגה מעליו תגרום למים להישפך. הפטנט הזה, שעל בסיסו פועלת כיום מכונת הכביסה, נועד במקור למנוע גרגרנות. את הכוס היו ממלאים ביין, אותו יש לשתות במתינות ולכן כוס שמולאה בצורה גרגרנית מדי, נשפכה והיוותה בזבוז של הנוזל האהוב.
גם אנחנו, בדיוק כמו אותו גביע כלי קיבול. יש לנו נפש, גוף ולב וכולם זקוקים למידה.
אנחנו לא נולדים עם מד כמות, אבל לומדים לעצב אותו עם הזמן של החיים ומרגישים מתי משהו חוצה את הסף.
הרצון להכיל את העולם, להקשיב לכולם, להיות זמינים תמיד, לפעמים מציף ואז הכל נשפך האנרגיה, הסבלנות, התחושה שאנחנו עדיין מחוברים לעצמנו.
העולם המודרני מקשה עוד יותר.
הוא דורש נוכחות תמידית, זמינות רגשית, תגובה לכל גירוי. אנחנו נמדדים דרך מה שאנחנו נותנים ופחות דרך מה שאנחנו שומרים לעצמנו.
אבל כל גביע, אם לא יודעים מתי לעצור את המילוי
לא ישרת אף אחד.
בזוגיות או בסשן הכלה של האחר היא אמנות עדינה של הקשבה עצמית ובין אישית ותפיסה והבנה של מרחב ללמוד להכיל פחדים להסתכל על כאב ולהמשיך לעורר תשוקה ובתוך כל זה גם לדעת מתי עברת את הגבול שבו כבר אין מקום לנשום.
מתי הכלה הופכת לוויתור עצמי מתי התשוקה מפעפעת במקום לזרום.
חשק כמו יין הוא מרגש ומסחרר אבל כשמוזגים יותר מדי, הוא גולש ורק נשארת תחושת בלגן, מבוכה, לפעמים ריקנות.
כשמוזגים במידה ומתוך הקשבה הוא נטמע, מזרים, מחמם מבפנים.
גבולות רגשיים הם לא קיר הם גשר. הם לא דחייה הם חיבוק שמתחיל מבפנים. כשהשיח פתוח, כשיש מקום לומר "עכשיו אני מלא" בלי אשמה, נוצר קשר שבו אפשר גם לתת וגם להישאר שלם.
להכיר את מבנה הכוס שלנו. להעז לומר מתי מספיק. ולהזמין את מי שאיתנו ללמוד גם הוא את הגבולות לא כקיר, אלא כדרך לבנות בית רגשי יציב.
לפעמים ריבים רבים לא מתחילים מחוסר אהבה אלא מעודף שלא הוקשב לו בזמן.
וכשיש הקשבה, לפעמים כל מה שצריך זו שתיקה אחת מדויקת. חיבוק אחד ונשימה עמוקה.