היא:
אולי אתה צריך להבין…
לי קשה לשחרר.
יש לי כל הזמן מחשבות בראש,
זה לא מפסיק לעבוד,
כאילו אני חיה על שעות נוספות.
אני כל הזמן חושבת על סיכונים, על סיכויים,
על מה היה ועל מה יכול להיות.
זה הרגל שכבר התקבע.
זה חלק ממני.
זה גם מה שהופך אותי למי שאני
לא להפסיק לשאול,
להבין,
לדעת מי עומד מולי,
ובעיקר להבין את עצמי.
הוא:
אני מבין.
ויש לזה מקום.
יש זמן לחשוב,
ויש זמן לשאול.
אבל יש גם זמן לשחרר.
בעבודה, בהתפתחות
זה חשוב לך, וזה נכון.
אבל בזוגיות…
זה עובד אחרת.
זה נהיה מעייף כשזה לא נעצר.
כשאת מגיעה הביתה,
גם אחרי שכבר חשבת על הכול,
את ממשיכה לחפש עוד.
עוד שאלה,
עוד תשובה.
בשלב מסוים
זה כבר לא עוזר.
זה רק מרחיק
ממה שקורה באמת ביניכם.
היא:
אני יודעת…
אבל זה לא משהו שנעלם.
הביקורתיות הזאת
היא חלק ממני.
אני רגילה לבדוק, לנתח, להבין.
המוח שלי עובד ככה
בכל מקום
גם בעבודה, גם בזוגיות.
אני כן רוצה לשחרר,
אבל זה לא פשוט לי
לא לשאול,
ולא לחפש תשובות.
הוא:
זה לא חייב להיעלם.
זה פשוט צריך לקבל מקום אחר.
לא כל דבר בזוגיות
צריך לעבור דרך ניתוח והבנה.
יש דברים שקורים
כשלא מחזיקים בהם חזק.
כשהלב נכנס
המוח לא צריך להוביל כל רגע.
אפשר גם להיות בתוך זה
בלי לפרק הכול לחלקים.
לתת למה שקורה
להיות,
ולא כל הזמן לבדוק אותו.
היא:
ואם אני לא שואלת…
איך אני יודעת?
איך אני בטוחה?
הוא:
לא הכול מגיע דרך תשובות.
יש דברים שמרגישים.
וכשנשארים רק בשאלות
לפעמים מפספסים את מה שכבר יש.
היא:
אז מה אתה אומר לי בעצם?
הוא:
שלא כל דבר צריך "אולי".
לפעמים זה כן,
ולפעמים זה לא.
האולי משאיר אותך באמצע,
לא באמת מתקדמת,
ולא באמת עוזבת.
וכשנשארים שם יותר מדי זמן
זה רק מתיש.
היא:
ואיך יוצאים מזה?
הוא:
בבחירות קטנות.
במילים יותר ברורות.
להגיד לעצמך מה נכון לך
וללכת עם זה.
לא כל דבר צריך להיפתר במחשבה.
לפעמים
פשוט צריך לבחור.