נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

הרגע הזה שאני טוחן אותה בכל חור

גם מאחור

ואז היא נובחת

 נובחת בגאווה

כשהחיה שבתוכה יוצאת החוצה לעולם

ומכריזה כשלמה

זה הטבע שבתוכה

ובתוכך המחשבה דיאלוג אמיתי

שמישהו יעצור את הזמן

אבל רק לא אותנו

רק שאמשיך

הרעידות האלה מהקושי

לקבל את הכל

להינעץ בגופך

הצורך שבך לחוש עוד

ועוד

למרות שזה מספיק

הניגוד בתוך המחשבה

הכאב והעונג

מול הסף הרגישי

התהום שממנו פחדת

ואליו צללת

ועכשיו בו שחית

ובסוף את אומרת תודה

תודה אדוני, אני שלך

והחיוך רחב

מתרחב עוד קצת

וכשהדלת נסגרת 

את שוב רעבה

בא לך לחזור אחורה בזמן