היא אמרה לי די כאן זה נגמר, כמה עוד אפשר.
התהום עמוקה ואני על הקצה, לא..אני לא רגילה.
הכל עובר הכל חולף, וזה קל לי לסיים.
לא להתחייב, לזרום עם הנהר לאן שיקח.
תוקעת דגל ולתחנה הבאה, לעוד יעד נכסף, אולי גם שם מחכה לי עוד אחד, אחת.... עוד חוויה.
אני כזו, זו אני, כובשת וממשיכה, ככה הראש מתנקה והלב לא נפגע.
זה מוזר לי להיות באותו מקום עם אותו אחד יותר מדי זמן.
תעצרי תנשמי, טוב לך? אם טוב לך תשארי, ואם רע תחתכי.
אל תפחדי מהטוב, מתוקים הם ממתקי המירמור.
ולא רגילים הם ממתקי ההרגשה הטובה, והשגרה.
מה שטוב תשמרי קרוב, מה שרע לפח.
אל תפחדי? כן אל תפחדי מהטוב.
אני יודע כמה קל להחזיק בענף, וכמה קשה לעזוב אותו.
הרגשה לא מוכרת להיות חופשי, או להיות מאושר, ועוד במקום אחד.
תשחררי הכל.
כל פחד, ורתיעה.
אני כאן ועכשיו, אז תהיא גם את.
תני לעתיד להיבנות מן ההווה, ולא מן העבר.
קשה, קשה לי לשנות תפיסה, להכניס מחשבה זרה, זרה לי, לא מכירה.
נוח לי עכשיו, לא יהיה נוח לי עוד דקה.
נוח לך בידי?
כן? אז למה שתחשבי לזוז, אם מצאת את התנוחה.
תחבקי חזק ואל תרפי, אנשים מחפשים את עצמם, ומתמכרים לחיפוש, במקום לעצמם.
לא יודעים להעריך את מה שבידם.
זה כמו סם, לחשוב שיש פה 30 מיליון בני אדם.
והנה מצאת אחד.
מצאתי.
הכתוב השראה בלבד על פי רגש כללי, ופרי דמיוני בלבד.