נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

היא שוחה, מחייכת וצוחקת טובלת את גופה באגם, ורק רעש צרצרים בלילה מלא כוכבים.

עירומה כביום היוולדה, וירח מלא משתקף על האגם, מבט מלא לתוך הריקנות והיא נושכת שפה, מתגרה בריקנות שמסביבה.

מדמיינת הרגשה מחממת כל העיינים עליה, והלילה שלה.

משב רוח קרירה מלטף את העור, מחזיר אותה למציאות, ורעש עשבים שוטים מסביבה, משפיע על הריכוז.

חיוך ממזרי,אישונים מטיילים היא שוב לא לבד, זו ההרגשה.

היא רק צריכה לבחור מתי לצאת, ולאן, אם בכלל.

אולי להישאר באגם ולטייל במחשבה לתת לדמיון להיות רשת ביטחון בהכרה.

כי בחוץ שם, לך תדע עולם שלם.

והיציבות חובה.