נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

הזמן עובר וחולף הכל ניראה אותו דבר, השגרה גורמת לנו לנתק את הרגש מן ההיגיון, את הצליל מן המילה.

ואז המילים חולפות יוצאות, ואנחנו לא שמים לב שהן נכנסות חודרות עמוק, מחלחלות.

ובצד השני יש מי שמכיל מקשיב מפנים, ואולי זו לא האמת שרצינו להעביר.

ולא תמיד כשהרגש צף יש מסננת, שדואגת לזה שנקח את מה שבאמת חשוב עמוק, ואת מה שצריך להמשיך לחשוב עליו לתוך המחשבה.

אבל הכל נרגע בתפיסה נכונה, של להבין כמה טוב היה ועוד יהיה, שעדיין לומדים, ומלמדים.

החיים בין תהליכים.

אנחנו חיים בקושי של דחיית סיפוקים הכל כאן ועכשיו, בונים לעצמנו אוהל עם יטדות במקום בניין עם יסודות.

 אבל רצון אמיתי, לא יכול להינמק, להיעלם.

אם זה נכון זה יקרה וקורה, ואם זה לא אז זה לא יקרה גם כשזה קורה.