את עומדת ליד הסלון, מחשבת סיכונים במקום סיכויים.
רוצה להיכנס למיטה ואולי להירדם עם חלום, ולהתעורר עם מטרה יותר מוחשית.
אהבה זה דבר שאין לו ערך אמיתי, אהבה באה בחינם, וגם ככה כול מי שפגשת קמצן איתה.
יותר מדי שאלות בראש שצריך תשובות בשביל להחיות לעורר את הגוף, והנשמה.
והשיכרון מהזיכרון
איך נעמדת כמו לביאה, וקרצת לו לחשת לו בנחמדות מרירה.
"אלוהים נתן לך שתי אזניים ופה אחד כדי שתקשיב יותר ותדבר פחות."
וההוא וגם ההוא היו כישלון, אבל גם אדיסון נכשל כל הדרך אל ההצלחה.
יותר מדי חיוכים של נימוס, והבנה, מחיוכים אמיתיים, יותר מדי מסכות במקום להיות פשוט את, יותר מדי מאבקים, פחות מנוחה ללביאה, גם לביאה רוצה להיות גורה.
אולי הוא ילמד אותך במקום מחמאות, כי למחמאות יש צליל קליל ורך מדי, הן חולפות מהר ולא מתקבעות, חמקמקות.
אבל אולי זו רק התפיסה שלך שלא תופסת אותן חזק, ומשחררת מהר מדי.
ואז הוא בא דייט ראשון, נהלים כרגיל חשדנות יתרה על כוס קפה ראשונה.
והוא מכיר כל תו, במקום ללמד אותך הוא לומד אותך.
כל תף שיוצאת לך מהשפתיים, מתחבר לרטט, לכל פעימה, נשימה.
לומד להבין כל מבט, ואת החוט המקשר למחשבה.
ולאט לאט גילית שהוא אוהב לתת לך ביס קטן ולנשק מיד.
ובהמשך הבנת שאת ספר מרתק בשבילו והוא יודע מתי את רוצה לגרום לו לקנא ולהתקרב.
ואפילו יודע שהוא לא יהיה עוד אקס אלה וי גדול, בספר שבתוכך.
והפסקת להילחם והוא לא מנסה להתאבק, ואז להתפוגג רק להיות מולך כטבע כאריה ללביאה.
ולפעמים בא לך לקום ולשנות את התמונה.
קצת להילחם, להיות קצת בת זונה.
בא לך לתפוס אותי ולהגיד לי בפנים,
תראה מה עשית לי נבלה.
ולמדת לעצור רגע לחשוב.
כמה שזה פשוט ותמים, כמה יופי יש בתמימות, לחזור להיות גורה זה לא לאבד את הבגרות, אלה להיות חופשיה כמו ילדה להתאהב, ולהצמיח פרפרים בבטן מגלמים שהוא יצק.
האמת שהוא מכיר כל תו, כל תף.
מכיר כל חיוך כל מבט, רואה את הטוב והרע ומכיל הכל, ביחד איתך.
כשהיית לבד רק רצית להיות מושלמת, עכשיו את רק רוצה להיות שלמה.
וזה הביחד האמיתי שנוצר גורם לך להיות מי שאת, ללא מסכה ללא שומרים,צריחים ושער מברזל, הנסיכה כבר לא כלואה היא מלכה.
אהבה.
