עינייך מזכירות לי נשכחות
ימים יפים וחיוכים, שמחת חגים
ומבטים, ככה שני אנשים, גוף ונפש מאוחדים, מתייחדים.
אני ואת צובעים מחדש את חיינו הפרטיים.
תקווה לימים שלא חולפים, רק נצרבים.
בבוקר אני מתעורר ובחוץ גשם חזק.
סימנים של יום עצוב, מחשבות נודדות לאיים בודדים, ואת אור שחודר בקצה הענן.
יוצרת קשת כמו סולם אליי , נתיב בריחה אלייך בחזרה.
רציתי שמשאלות ליבי יענו
אחת שלא תזלזל ברגשותיי
בלי דממה, רק תקשורת מהזריחה אור ראשון ועד שכוכב נופל, ליד הלבנה.
רציתי לתת לך רגש אהבה ליטוף סטירה.
לחלל עלייך כחליל הערבה, באמצע המדבר להפיק ממך צלילים שירוו לי את הנשמה, ואת לי לנפש נווה מדבר, בשממה.
לקשור אותך חזק, עד שתביני תשרישי באמונה שלמה שאת יציקת, יצירת אומנות לחיי, לעיניי, ובמגע ידיי לאוזניי צלילי גניחה כאומנות העונג של הנשמה, כריקוד גופך על המיטה.
וכבר חשבתי שזו לא קיימת, שונה מדי
המחשבה כלפי ילדה קטנה שגדלה טהורה ועוד תבוא אליי.
תקווה, כבר לא תקוות שווא, הנה את הופעת.
