נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

כמה חן, ונוי לאשה אהובה הצוחקת כשהלב מרשרש, כשהיא לצד בחיר ליבה.
בעבר במציאות מודחקת לתוך תיבה נעולה.
זיכרון הבת ערב, פראית, כמערב תן לילי לטרף זר, הייתה עורבת לטרף הבא.
חשה בגופה את השליטה המדומה בתוך חיי לילה סוערים, ריקים, קרים, ולא משלימים, רק מפעירים יותר ויותר את החור שנוצר מילדות, מדרך שאבדה, לתוך שבילי חיפוש אין סופיים ללא מוצא.
וכמו אגדה, בא נסיך נאור, כאור הסיר את החושך העלטה, ניפץ את הבועה.
ועכשיו לצידו למדה להתמוגג מן המנוחה, בזרועותיו השקט נוצר, נותר.
בנתה לה בית קט, בתוך חדרי ליבו, וחום אהבתו כשמיכה.
ובתמורה הכניסה את קולו בדלת המחשבה, ונתנה לו כיסא של מורה בכיתה.