נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

ככל שגודלים יש כלכך הרבה נתיביםלבחירה, ומטען שאיתו התחלנו את המסע, והוא צובר משקל.

כשאנחנו קטנים הנתיבים נקבעים מעצמם על ידי כיוון של ההורים, הממסד, ונורומות חברתיות, או עוד אלמנטים דומים וגורמים משתנים, אנחנו רק סופגים ומכילים לרוב.

אבל דבר אחד בטוח הפחד והדאגות כמעט ולא קיים כשאנחנו קטנים לא בממדים כשאנחנו כבר גדולים, לכן תמיד אנחנו אוהבים להרגיש כמה אנחנו רוצים לחזור להיות ילדים, האחריות כשמתבגרים גודלת ואיתה באות הדאגות, והצורך בשליטה עצמית, והרעב לחיפוש אחרי תשובות.

הראש השקט נהיה טרוד בקלות, ואם פעם זה היה מבחנים, וחברים, יציאות, ועוד.

היום זה עבודה וכספים, אישה וילדים, או עוד דברים, אם פעם המציאות שלנו  קטנה, היום היא גדולה יותר.

וכך התהום ניראה עמוק יותר, כשהציפיות גודלות.

ופתאום יש כלכך הרבה רגעים של money time, רגעים מכריעים, ובחירות.

וילדים? ילדים מחפשים קודם כל להנות אחרי זה לאט לאט מתרכזים באחריות(לימודים,עבודה ראשונה, קשרי סביבה).

ולכל זה מתווספים עוד גורמים שלוקחים לנו זמן ומשאבים, הבחירות שלנו פחות שלמות, במקום לעשות מה שטוב לך להתפשר ניראה יותר הגיוני.

חברים קשה יותר למצוא בגילאים מאוחרים, שלא נדבר על להיפתח, התמימות שאפיינה אותנו כשהיינו ילדים מכוסה בהרבה דברים אכזבות, ולבטים.

והמזל ניראה יותר מציאותי, מאשר המציאות עצמה.

המטען שאיתו אנחנו נוסעים נהיה יותר כבר ככל שגודלים, אם פעם זה היה 3 קילו תוספת, החל מגיל מסויים ההרגשה שכל החלטה יכולה להניב עוד 10 קילו למטען האישי.

לכן חשוב מישהוא נוסף שידע להוביל, להקשיב, להסתכל מהצד ולעשות סדר בכל המטענים.

יש אנשים שהתמזל מזלם ופוגשים אנשים נכונים, יש אנשים שמשתמשים באלמנטים שונים של סדר ומשמעות כמו בדת.

יש מלא אמצעים, כלים, ואלמנטים בכל המכלול הזה שניקרא מסע החיים.

לכן אני לא רק אדון, אלה שותף למסע, תני לעשות לך סדר בכל הנמצא.