היא באה אליי מהפנטזיה אל המציאות, ואני והיא התמזגנו ואני התמוגגתי מהשילוב, כמו סם ממכר כשהפנטזיה המינית מגשימה את עצמה בתוך המציאות, אתה נרדם לתוך החלום, היצר שבך הפנטזיה תעלה על גדותיה מי יבוא להציל אותנו, אם נשאב עמוק מדי.
יש פחד לשנינו, בנינו, פחד סמוי מודחק.
ואם התעצמנו עד כדי כך שכבר אין לאן לשאוף רק לרדת מן ההר שעלינו עליו ונגענו בפסגה וכל מה שנשאר זה להרוס, ולבנות מחדש, ואם נגיע לפסגה והסימן קריאה יהפוך לסימני שאלה של לאן עכשיו??
הייתי מאהב איתה, הייתי חסר פחד איתה.
לקחתי כל מה שנתנה, והיא את כל צומת ליבי.
היא הקריבה את עצמה בשבילי את הכול...גוף ונפש, ואני חייתי בתוכה.
בחרתנו לבנות עולם בחרנו לחיות עמוק, ולעומק הזה יש מחיר.
יצרנו מראות שלא נוכל למחוק.
זכרונות שנצרבים רק לחיות אותם שוב ושוב ביחד.
זכרונות כלכך חזקים שאם יכאב מי ירפא?
כל החלטה, כל פקודה, מותר ואסור, מעולם לא היוו גורם משפיע, עד לרגע שבו היא נכנסה לי ללב.
ואם הגשמנו הכל, נסתדר עם הנורמלי? נצליח להישאר, או נתפוגג.
פרשתי עליה את חסותי והיא הפכה לאובססיה שלי, ואני לשלה.
ואם בסוף בפסגה על גג העולם בעולם של דמויות שכחנו את צלמנו
אבל מי יציל אותה..מי יציל אותי
או שיעיר אותי, יעיר אותה.
האם אנחנו נציל את עצמנו מעצמנו?
האם ככה זה אחרי הסימני קריאה, נוצרים סימני שאלה.
אולי נחפש דברים אחרים אחרי השיא, העיקר שביחד נמצא למצות עוד, עוד ביחד.