הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שחי לו במאה ה-12, האמין ופיתח את גישת 'שביל הזהב' (גישה המושפעת מאריסטו, אפשר לומר שהרמב"ם האמין בכך שעל אדם למצוא תמיד את האיזון בין שתי קיצוניות ובמידה והוא היה קיצוני במשהו אחד עליו לפנות אל הקיצוניות השנייה וכך בסופו של תהליך למצוא את האיזון בין שתי הקצוות.
למשל, אם בן אדם הוא קמצן עליו לשנות את דרכו, להפוך להיות הברון רוטשילד ('הנדיב הידוע') וכך בסוף הוא יגיע למידה נכונה של רוחב לב. אם בן אדם הוא חרוץ עד מאוד ואין לו רגע מנוחה עליו להתחיל להתעצל משל היה פקיד במשרד הפנים וכך בסוף להגיע לדרגה של עובד שגם מצליח לנוח ולשמור כוחות הלאה.
הרבה פעמים אנחנו נוטים לפחד, לחשוש מן הטעימות, הרבה פעמים אנחנו נופלים וזה בסדר ליפול להתכשל.
בשביל להגיע לאיזון ולמיניות בריאה ומאוזנת אנחנו צריכים לטעום מן הקצה שלה.
וזה בסדר שנגיע לקצה, זה חלק מהלמידה והיכולת להתאזן בין עצמנו למיניות הגואה בתוכנו.
המשאב המרכזי הוא ביטחון וידע על עצמך זה ביטחון שיאפשר לדעת שאנחנו שלמים, ולזהות את הבן זוג פרטנר הנכון, ומשם נוכל באמת לגעת בקצה כל פעם שנצטרך, להכיר אולי מישהוא שידחוף לקצה אך גם יושיט יד לקחת אותנו בחזרה משם, בנוסף לדעת שיש נקודה שמאזנת אותנו ולשוב לשם גם לבד.
הרגש הוא חבל שמאפשר לנו להגיע לקצה להשתחרר עוד קצת, בדיוק לנקודה של המעוף.
