את האהבה, אמרה כעבור זמן רב שנו אפארי – אישה שעוד אספר לך עליה בבוא זמנה - את האהבה לא הורגים בחרב. או נו! את אהבה מענים בסיכות. ואף פעם היא לא מתה. שום אהבה לא מתה. ז'אמה! היא רק צועקת, האהבה, היא רק מתפוררת, היא רק נמוגה, אבל אף פעם היא איננה.
ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה היא תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש את מי שהולך ויש את מי שמת ויש את מי שנשאר.
בא לי לסובב אותה בלי סוף כי ברגע שהמוזיקה תסתיים היא תיעלם, ואולי לא תחזור, אני חייב לסובב עד שהיא תתמכר ותבקש עוד.
תרגישי אותי, תרגשי אותי.
תני לי להיות בתוכך ככה, כן להסתכל עלייך בדיוק ככה, עכשיו נחכה שעה.
לאהוב זה קל, וקל אף פעם לא פשוט.
יש מלא גוונים לאהבה שלי, למשל את האהבה האדומה שלי.
היופי שבך, עוצר לי את הנשימה.
הגוף שלה רוקד לצלילי הערב, ואני הירח מביט מעליה במרפסת.
אני מזוכיסט! אם אוותר עלייך, זה יהיה סבל לכל החיים!
אולי היא תיגש ותנשוף את האבק ממני?
העיינים שלה מספרות לי שהן רוצות אותי, אבל אני לא יודע מתי הן רוצות אותי.
אהבה היא הכל בידיים הנכונות, וכלום בידיים הלא נכונות.
אם לאהוב זה לא עולה כסף, למה כולם קמצנים באהבה?
