את עומדת ליד הסלון,
מחשבת סיכונים במקום סיכויים.
רוצה להיכנס למיטה
ואולי להירדם עם חלום, להתעורר יותר מוחשית.
אהבה זה דבר שאין לו ער
וך אמיתי,
אהבה באה בחינם,
בשביל להחיות לעורר את הגוף, והנשמה צריך להיות ושזה יהיה נכון.
והשיכרון מהזיכרון ממכר כמו סם,
ומתפוגג עם הזמן.
איך נעמדת על הקיר הלבן
וקרצת לו לחשת לו בנחמדות מרירה.
"אלוהים נתן לך שתי אזניים ופה אחד כדי שתקשיב יותר ותדבר פחות."
ותמיד בראש
יש קטנה ומרירה לוחשת לך
ההוא וגם ההוא היו כישלון,
ומלאך על הכתף אומרת לך
"אך גם אדיסון נכשל כל הדרך אל ההצלחה".
חיוכים של נימוס,
ואין חיוכים אמיתיים,
יותר מדי מסכות במקום
להיות פשוט את,
יותר מדי מאבקים מאולצים
מאשר הנאה פחות מנוחה
הנוף יתחלף מהר העיקר לזוז
אולי הוא ילמד אותך
במקום מחמאות,
כי למחמאות יש צליל קליל ורך מדי,
הן חולפות מהר ולא מתקבעות,
חמקמקות קלות.
אבל אולי זו רק התפיסה שלך
שלא תופסת אותן חזק,
ומשחררת מהר מדי.
ואז הוא בא דייט ראשון,
נהלים כרגיל חשדנות יתרה על כוס קפה ראשונה.
והוא מכיר כל תו,
במקום ללמד אותך הוא לומד אותך.
כל תף שיוצאת לך מהשפתיים.
לומד להבין כל מבט,
ואת החוט המקשר למחשבה.
ולאט לאט גילית שהוא אוהב
לתת לך ביס קטן ולנשק מיד.
ובהמשך הבנת שאת ספר מרתק בשבילו
והפסקת להילחם
והוא לא מנסה להתאבק,
והכל טבעי וזורם.
ולפעמים בא לך לקום
ולשנות את התמונה.
קצת להילחם,
להיות קצת רעה
לא כי את באמת אלא כי זה עושה לך עניין
רגילה לאקשן
בא לך לתפוס אותי
ולהגיד לי בפנים,
תראה מה עשית לי נבלה גרמת.לי להתאהב.
ולמדת לעצור רגע לחשוב.
כמה שזה פשוט ותמים,
כמה יופי יש בתמימות,
כשזה מול האדם הנכון
להיות קטנה בידיו
זה לא לאבד את הבגרות,
אלה להיות חופשיה
כמו ילדה להתאהב,
ולהצמיח פרפרים בבטן
מגלמים שהוא יצק.
אז במקום לשמור את הסודות בכספת
את שומרת את האש הקטנה זאת
שלא נותנת מנוחה לאף אחד בחייך
את שומרת שם את זאת שעוקצת
הדבורה המזמזמת הילדה הממורמרת
והופכת תהיות ללהיות
והאישה שתמיד ידעת ששם, והוא רצה.
את עומדת ליד הסלון,
מחשבת סיכונים במקום סיכויים.
רוצה להיכנס למיטה
ואולי להירדם עם חלום,
ולהתעורר יותר מוחשית.
אהבה זה דבר שאין לו ערך אמיתי,
אהבה באה בחינם,
בשביל להחיות לעורר את הגוף, והנשמה צריך להיות ושזה יהיה נכון.
והשיכרון מהזיכרון ממכר כמו סם,
ומתפוגג עם הזמן.
איך נעמדת על הקיר הלבן
וקרצת לו לחשת לו בנחמדות מרירה.
"אלוהים נתן לך שתי אזניים ופה אחד כדי שתקשיב יותר ותדבר פחות."
ותמיד בראש
יש קטנה ומרירה לוחשת לך
ההוא וגם ההוא היו כישלון,
ומלאך על הכתף אומרת לך
"אך גם אדיסון נכשל כל הדרך אל ההצלחה".
חיוכים של נימוס,
ואין חיוכים אמיתיים,
יותר מדי מסכות במקום
להיות פשוט את,
יותר מדי מאבקים מאולצים
מאשר הנאה פחות מנוחה
הנוף יתחלף מהר העיקר לזוז
אולי הוא ילמד אותך
במקום מחמאות,
כי למחמאות יש צליל קליל ורך מדי,
הן חולפות מהר ולא מתקבעות,
חמקמקות קלות.
אבל אולי זו רק התפיסה שלך
שלא תופסת אותן חזק,
ומשחררת מהר מדי.
ואז הוא בא דייט ראשון,
נהלים כרגיל חשדנות יתרה על כוס קפה ראשונה.
והוא מכיר כל תו,
במקום ללמד אותך הוא לומד אותך.
כל תף שיוצאת לך מהשפתיים.
לומד להבין כל מבט,
ואת החוט המקשר למחשבה.
ולאט לאט גילית שהוא אוהב
לתת לך ביס קטן ולנשק מיד.
ובהמשך הבנת שאת ספר מרתק בשבילו
והפסקת להילחם
והוא לא מנסה להתאבק,
והכל טבעי וזורם.
ולפעמים בא לך לקום
ולשנות את התמונה.
קצת להילחם,
להיות קצת רעה
לא כי את באמת אלא כי זה עושה לך עניין
רגילה לאקשן
בא לך לתפוס אותי
ולהגיד לי בפנים,
תראה מה עשית לי נבלה גרמת.לי להתאהב.
ולמדת לעצור רגע לחשוב.
כמה שזה פשוט ותמים,
כמה יופי יש בתמימות,
כשזה מול האדם הנכון
להיות קטנה בידיו
זה לא לאבד את הבגרות,
אלה להיות חופשיה
כמו ילדה להתאהב,
ולהצמיח פרפרים בבטן
מגלמים שהוא יצק.
אז במקום לשמור את הסודות בכספת
את שומרת את האש הקטנה זאת
שלא נותנת מנוחה לאף אחד בחייך
את שומרת שם את זאת שעוקצת
הדבורה המזמזמת הילדה הממורמרת
והופכת תהיות ללהיות
והאישה שתמיד ידעת ששם, והוא רצה.