נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

"בין כוכבים אתה אולי צודק,

אבל לא כאן", באמצע הדיבור

עברת לבכי שקט, כמו שבאמצע מכתב

עובדים מכחל לשחר כשהעט מתיבש,

או כמו שפעם החליפו סוסים במסע:

הדיבור התעיף, הבכי רענן.

זרעי קיץ עפו לתוך החדר שבו

ישבנו.  לפני החלון עמד עץ שקד משחיר,

גם הוא לוחם אמיץ במלחמה הנצחית

של המתוק נגד המר.

ראי, כשם שהזמן איננו בתוך השעונים

כך האהבה איננה בתוך הגופים,

הגופים רק מראים את האהבה.

אבל נזכור את הערב הזה

כמו שזוכרים תנועות של שחיה

מקיץ אל קיץ.  "בין כוכבים

אתה אולי צודק, אבל לא כאן".

שירו היפה של יהודה עמיחי, מדבר על תקשורת פנימית וחיצונית, כמה חשובה היא תקשורת פנימית

והדרך לבטא את עצמך בעזרת הכלים שברשותך, לעיתים אנו עוצרים נעצרים נאלמים, מול הרגשות והתחושות והפחדים

וזה לא בגלל שאינך יודע לבטא את עצמך, אלא אתה פשוט לא חושב שיבינו אותך נכון, מתוך התקשורת הפנימית לתוך התקשורת הסביבתית זוגית, למצוא את המילים לאדם שמולך להסביר לו את דרכך משנתך מחשבתך דעתך רצונך, וכל זה בצורה  שתהיה נאמנה לתשובה שתרצה לקבל בסופו של דבר. 

זה לא פשוט לעצור ולצבור, לפחוד לטעות לא ליצוק ליצור מערבות ללא הכוונה, אך כמו שלאמת אין תחליף, גם לאמת הפנימית אין תחליף 

והיא חייבת להיות בחוץ לא רק בפנים. 

בין הכוכבים אתה אולי צודק, במחשבה בדעתך בדרך ראייתך אך לא כאן, וזה בסדר להגיד את האמת ואז כשלא מתקבלת ללכת צעד אחורה 

יש בזה אימרה לעצמך שלפחות נאמן אתה לעצמך.

וזה בסדר לקבל ולשנות להשתנות גם ממקום רם כלכך כגון נגיד אדון או דום, להתרענן מדי פעם מן האבק שנצבר ככל שהתייצבו הדעות התרגלו ההרגלים, יש בזה קסם יותר גדול להבין שגם אתה יכול להשתנות, ודווקא שם במקום הזה אתה יכול לשנות.