נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

היא כל הזמן חשבה שהיא משוגעת,סוטה, שונה
בלי שורשים לאדמה המסלולים שבחרה היו קשים להליכה, ברגליים יחפות מסע שלם של כאב ואכזבה עייפות החומר וההליכה
הלילה תמיד היה רווק, והשמש הייתה מסנוורת מידי, אז תמיד בין הצלילים לא נוגעת מאזינה
המיניות שבתוכה רק מתעצמת עד שמודחקת בחזרה על ידה בידה לתוך כספת בראשה.

וברגע אחד עיני הגורה פגשו את האריה , לפעמים רק יד אחת מספיקה לכוון אותך עמוק יותר, לתת להכל להשתחרר, להיסחף מעבר למה שחשבת בהתחלה.
וללכת בדרך לא מוכרת אך מרגשת קצת אחרת, אבל מיוחדת בשבילך, מיניות שבך עם כל מה שידעת ולמדת על עצמך, ואחרי כל מה שעברת הרגש גודל לאט ורק את אט אט מתגלה, ביטחון הוא רק בך ואז מהאחר אם בכלל כי הדבר הכי בטוח זו את.

ופתאום זה משתנה בידי יש ריח של בית מוכר מה שרצית ןלא ציפית נמצא באוויר, רק לנשום ולהכיל, והשביל הזה הוא הכל והוא נכון ואולי לעולם לא תחזרי למי שאת היית כי מצאת נחלה של ביטוי לעצמך בעזרת היד הנכונה הנבונה בשבילך.

ומה שהודחק עמוק בתוך כלוב לב וכספת מעופשת יוצא החוצה לאוויר העולם, פרפרים בבטן, הזמן נעצר, געגועים, קצת מעבר למה שציפית אבל בהחלט קיווית ורצית אם לא במודע אז לא במודע זימנת אותי אלייך, רכושי שלי את.

ובצריף ממתין לבואך האריה, שואג אלייך, שלא תקחי מסלול שונה, שלא תבלעי שאלות אלא תתטעמי את התשובות

ואז בכניסה זה מתרחש כמו כל ציור עם ארבע ידיים, מערבבים את הצבעים בלי שליטה, יוצרים מציאות חדשה, מציאות שלך מתוך מה שאת, מעכשיו.