נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

הרגע הזה שאני טוחן אותה בכל חור

גם מאחור

ואז היא נובחת

 נובחת בגאווה כזו

החיה שבא יוצאת החוצה לעולם

ומכריזה זה הטבע שלה

שמישהו יעצור את הזמן

אבל רק לא אותנו

רק שאמשיך

הרעידות האלה מהקושי

לקבל את הכל

להינעץ בגופה

הצורך שלה לחוש עוד

למרות שזה מספיק

והכל יצא

הניגוד בתוך המחשבה

ובסוף היא אומרת תודה

תודה אדוני, אני שלך

והחיוך הרחב

ואז הדלת נסגרת 

והיא שוב רעבה

בא לחזור אחורה בזמן