אמרתי לך
קל לשכוח את המילים משפטים ואת המעשים, אבל לא את הצלילים אז
בואי נפרוט על הרגשות כמו על נבל,
נפיק צלילים עמוקים שישארו שנים יחממו אותנו חורפים שלמים,נצבע כל שביל הרי אנחנו יודעים
שנים חסומות הן שנים בלי רגש
אז בואי נדגיש את הרגש בחיים נפתח הכל וניתן לזה לזרום, כלכך קל לדעת וכלכך קשה להחליט אם זה היה פשוט להתמודד עם העוצמה הזו הייתי כבר חי בגן עדן.
לפעמים זה נדמה שמי שמסוגל לאלף את ליבו, מסוגל לכבוש את העולם לעצב מציאות ולכתוב דפים שלמים של תבונה אנושית, הרגש הרי מעולם לא האיר את ההבנה אלא סנוור אותה.
אך מי מסוגל גם לבחור וגם להרגיש
הלב הוא כמו גן פראי חסר שליטה שבו גדלים חמלה או תיעוב, איבה או אהבה ואיך תבחר הלב אוהב ובוחר להיות חופשי פראי והוא אינו מבקש את רשותך כדי להפתיע אותך
הוא מצליח תמיד להערים על השכל ולגבור עליו וכך כמובן לאבד שליטה ולהישאר בשליטה מבלי שפיטה של ההיגיון ה"בריא".
על ידי כך שהוא שומר על הסיבות שלו, שעליהן השכל לא יודע כלום וממציא תואנות לעצמו כדי להגיע למחוז חפצו
וזה כבר ידוע הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני
וזה נדמה לפעמים שאלוהים העניק לנו את הרגש כדי שנתפוס מרחק מהשכל
ואולי זה פשוט לתת להכל להיות. מבלי להציב את הרגש מול ההיגיון לתת להם להתעצב ביחד מבלי לנסות לערבב בניהם את. התהליכים של המציאות שבחיים, ואולי ההיגיון והשכל לא צריכים לחשוב למה וכמה אלא יותר איך ומתי
רוב הטעויות שלנו נובעות מפני שהרגש שלנו פועל כאשר עלינו לחשוב, והשכל שלנו פועל כאשר עלינו להרגיש
לכן לקחת אחריות זה דווקא להסיר אחריות ולתת להם להיות
הרי גם הרגש הכואב ביותר חולף כשנותנים לו להיות אז אולי פשוט לתת לשכל לתהות וללב להיות מבלי לשפוט ולתת לעצמך ולהם לצמוח בשלהבת של רגשות והיגיון.
ואם זה היה פשוט... הייתי בגן עדן איתך