עיר מקלט

אונס. אונס כפנטסיה. תמיד היה קשה לי עם הרעיון. הוא תמיד משך בי משהו ותמיד הפחיד אותי.

כשהרעיון עלה, במערכות היחסים הראשונות שלי, הן הסכימו שיש בזה משהו מאוד מושך ואפילו שמחו לנסות יחד.
אבל כשהן התנגדו פיזית, פשוט נעצרתי.
עצרתי, ביקשתי יפה סליחה, ואמרתי שאני, את זה, לא יכול.

היום, אחרי נסיונות אקסטרימיסטיים די מגוונים, אני יודע שאני כבר יכול.
כן, אני צריך לשמוע אותה מספרת לי על זה, מספרת לי איך היא פינטזה שאני אונס אותה,
ואני חייב להרגיש שזו באמת באמת פנטסיה שלה. להרגיש, לא רק להבין.
אבל אני יכול.

לא, אין לנו שום כוונות להיות זוג, זה ברור לשנינו ואמרנו את זה,
אבל נניח שהיינו מתאימים, האם הייתי יכול?

אני לא מתכוון לאקט עצמו, אני מתכוון למעטפת.
פעם לא הייתי מסכים בשום פנים ואופן להוציא את השליטה מהמיטה.
עד שבאה מישהי שזו היתה חלק מהפנטסיה שלה וסמכתי עליה ובשבילה ואיתה, הייתי מוכן.
אבל מה שמחפשת הנוכחית, נדמה שזה יותר מידי בשבילי.

הנה הפנטסיה שלה, מונחת כאן:
פינטזתי שאנחנו זוג, שאתה חוזר הביתה ואני מאוד עצבנית עליך בגלל משהו ויורדת עליך בגלל זה,
די בגועל נפש, ואז אתה פשוט אונס אותי. ושום התנגדות לא מאפשרת לי להתחמק ממך.
אחרי שאתה גומר, אתה מסביר לי שאני שלך וזה המקום שלי ואתה יכול לקחת אותי מתי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה,
אז כדאי שאני אלמד להתנהג וגם אם אני לא מרוצה ממשהו, אתה לא מרשה לי להתנג כמו שהתנהגתי.

יופי. אז זה שעומד לי מזה יופי, וזה שאני מבין מאוד את הפנטסיה הזו,
לא אומר שאין בי משהו עמוק מאוד שמתרעם בתוקף.
קשה לי עם זה. אני יכול להחזיק אותך בכח במיטה, כן, אבל במערכת היחסים? לא רוצה.
להיפך, אני רוצה שתוכלי ללכת. שבאמת תוכלי ללכת
כי רק אז תוכלי באמת להשאר איתי. אני לא רוצה לכבול אותך אלי כדי שתהיי שלי.
כמו כלבה שרוצה רק להשאר קרוב.
שרוצה לרוץ בשדות, אבל חשוב לה לשמוע את קול אדונה מידי פעם.
כן, גם את הכלבה הזאת צריך לחנך לפעמים, אבל לפתור סיכסוך באונס?
זה נראה כמו רק לפטור אותו.

אבל אני מבין, באמת שכן. אני מרגיש את מה שהיא אומרת בפנטסיה הזו.
היא צריכה את הבעלות מוחשית מאוד.
כמו כלבה עם חרדת נטישה, היא רוצה להכנס לעימות, רק כדי לדעת שזה בסדר,
שיקרה מה שיקרה, שתהיה הכי מגעילה שהיא יכולה, זה רק יביא לה עוד אישור שייכות.
ואולי היא רואה באונס את השייכות האולטימטיבית.
וגם בזה שעומד לו דווקא כשהיא מעצבנת, מזה שהוא רוצה לזיין אותה למרות שהיא מרגיזה אותו,
כל כך רוצה, שפשוט לוקח.

אבל אונס כמכשיר במערכת היחסים?

אני יודעת שהפוסט הזה הוא לא פוסט חכם. הרי הרעיון הוא לקבל את עצמך, על כל מגרעותייך. בעצם, הייתי צריכה לכתוב על עד כמה יפה הגוף שלי, אלא שאני לא מסוגלת לשקר לעצמי.
ובמקלחת אני מביטה בעצמי ומתרגזת: קללת הפגמים, כובד הגוף הלא מושלם. הגוף החסר.
כי אין בין הגוף שלי לגוף של הנשים שאנחנו לומדות להעריץ, דבר. אין לו את הגזרה, את הגוון, את השדיים הזקורים או התחת העסיסי. במקום זה הוא לבן ופצוע, כבד שדיים, דל תחת וכולו מין גוש מגושם שכזה של גוף. והשיער שצומח לו בכל מקום בלי שום התחשבות והצלוליטיס, ופסי המתיחה. אני אומרת למראה: אני עוד צעירה! אבל המראה לא מתייחסת.

לפעמים אני חושבת אחרת. לפעמים נדמה לי שהכול עניין של חינוך. הרי לי ולאמא שלי יש את אותו גוף בדיוק ומאז שאני קטנה אני רק שומעת עד כמה היא לא מרוצה ממנו. הרי בעצם היא יכלה להגיד בדיוק ההיפך: שאנחנו ברות מזל שיש לנו רגליים רזות ויפות ושדיים גדולים. במקום זה: השדיים גדולים מדי, המותן לא מותן, העור לא טוב, השומן, היציבה. "וחבל שאת לוקחת ה-כל ממני!" כן. בעיקר את השנאה העצמית. לפעמים אני אומרת לעצמי: הגוף הוא רק גוף. אבל זה טיפשי, כי אני אשה והרבה פעמים אני מתבלבלת, לא בגללי – בגללם. כי אני מתנהלת בשוק בשר אכזרי.
וכמעט תמיד אני מפסידה בו.

פתחתי אותו.

לא ניתן להפעיל בלוג עיר מקלט בכלוב במתכונת בה אין מי שיקח אחריות על הנכתב בה.

בצער רב, בינתיים, זה שוב שטח פרטי.

חברים וכותבים, בגאווה נפתח היום מקום לכתיבה אנונימית גם בכלוב.
שלנו, בשבילנו. אתם מוזמנים.
שם המשתמש- מסווה. הסיסמה עירמקלט.
כתבו והפיצו כאוות נפשכם, ובאמאש'כם, תקראו את הפרופיל.