אני יודעת שהפוסט הזה הוא לא פוסט חכם. הרי הרעיון הוא לקבל את עצמך, על כל מגרעותייך. בעצם, הייתי צריכה לכתוב על עד כמה יפה הגוף שלי, אלא שאני לא מסוגלת לשקר לעצמי.
ובמקלחת אני מביטה בעצמי ומתרגזת: קללת הפגמים, כובד הגוף הלא מושלם. הגוף החסר.
כי אין בין הגוף שלי לגוף של הנשים שאנחנו לומדות להעריץ, דבר. אין לו את הגזרה, את הגוון, את השדיים הזקורים או התחת העסיסי. במקום זה הוא לבן ופצוע, כבד שדיים, דל תחת וכולו מין גוש מגושם שכזה של גוף. והשיער שצומח לו בכל מקום בלי שום התחשבות והצלוליטיס, ופסי המתיחה. אני אומרת למראה: אני עוד צעירה! אבל המראה לא מתייחסת.
לפעמים אני חושבת אחרת. לפעמים נדמה לי שהכול עניין של חינוך. הרי לי ולאמא שלי יש את אותו גוף בדיוק ומאז שאני קטנה אני רק שומעת עד כמה היא לא מרוצה ממנו. הרי בעצם היא יכלה להגיד בדיוק ההיפך: שאנחנו ברות מזל שיש לנו רגליים רזות ויפות ושדיים גדולים. במקום זה: השדיים גדולים מדי, המותן לא מותן, העור לא טוב, השומן, היציבה. "וחבל שאת לוקחת ה-כל ממני!" כן. בעיקר את השנאה העצמית. לפעמים אני אומרת לעצמי: הגוף הוא רק גוף. אבל זה טיפשי, כי אני אשה והרבה פעמים אני מתבלבלת, לא בגללי – בגללם. כי אני מתנהלת בשוק בשר אכזרי.
וכמעט תמיד אני מפסידה בו.
לפני 16 שנים. 21 ביוני 2008 בשעה 20:52
