לפני שנים רבות הספר האהוב עלי היה תוף הפח. בתוף הפח יש קטע שבו האמא של הגיבור נכנסת לדיכאון עמוק ומתחילה לאכול רק דגים משומרים ובסופו של דבר היא מתה מהרעלה מרוב דגים משומרים. באותם ימים של שלהי גיל ההתבגרות הטרידו אותי שאלות אקזיסטנציאליות כגון למה אנחנו כאן למה כל זה קיים לא הצלחתי ולא משנה כמה חשבתי על זה לחשוב על סיבה לקיום שלי אישית או לאנושות כולה. לכן לנחמה פניתי גם אני לדגים משומרים. כמה שנים אחרי זה הבנתי שמה שמשנה זה לא הלמה אלה האיך והשארתי כל זאת מאחורי.
היום הלכתי לסופר לקנות אוכל ומצאתי את עצמי רוכשת כמויות של דגים משומרים ומצאתי את עצמי תוהה אם הדחף הזה לאכול דגים משומרים מגיע מהצורך בנחמה ואולי מבלבול מחודש. בזמן האחרון אני במסע אחרי החוויה הקיצונית האולטימטיבית וזה אחרי שלהצליף ולהשתין על בן זוגי למיטה כבר נראה לי בנאלי כמו התנוחה המסיונרית. אבל אני לא מוצאת את ההרגשה הזאת בשום דבר שאני עושה קיצוני ככל שיהיה ועכשיו אני תוהה למה בכלל אני שם.
לפני 16 שנים. 17 באוגוסט 2008 בשעה 16:20
