מישהו יכול להסביר לי למה חלמתי חלום שלם ביפנית כשאני אולי יודעת שלוש מילים בשפה הזאת.
The adventures of wrong a naughty girl
הכל חוץ משירההגענו מאוחר למסיבה במקסים היה כבר אחרי שתיים. המסיבה הייתה מפוצצת אנשים יפים והכל נראה נהדר.
המוזיקה הייתה טובה והיו אפילו כמה שירי היפ הופ שהטיסו אותי.
הינו חבורה מצוינת.
בשלב מסוים מישהו נתן לי שוט של משקה מגעיל שגרם לי להקיא קצת.
עשרים דקות אחרי כבר הייתי אחרת לגמרי מלאת מרץ אהבה ופטפטנית.
היה לי נורא נוח עם עצמי ועם העולם.
המסיבה נגמרה והדליקו את האורות אז נסענו למסיבה אחרת.
המסיבה השניה הייתה מסיבת טראנס בסטודיו. תודות לדרינק המופלא גם שם הרגשתי לגמרי בבית דיברתי עם בחורים שיחות הזויות ואפילו מישהו אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה אישתו.
חזרתי הביתה בשבע בבוקר עדיין מלאת מרץ הוצאתי את הכלב לטיול ארוך בפארק חזרתי הביתה והחלטתי לנסות לישון בעזרת כדורי שינה.
לקחתי שנים אני חושבת שהם הרדימו אותי אבל לא ממש טוב אז כנראה לקחתי עוד. בסביבות 10 בבוקר לדעתי קמתי ותחזקתי את המשחקים בפייסבוק וחזרתי שוב למיטה.
התעוררתי ב8 בערב עיפה זרקתי על עצמי טרניג ויצאתי עם הכלב כי כבר עבר יותר מדי זמן מאז הטיול האחרון.
בטיול ניסיתי לקבוע עם אנשים ללכת למסיבה בערב. לא זוכרת מה בדיוק היה אבל כשחזרתי הנחתי ראש על הספה ובפעם הבאה שהתעוררתי כבר היה שלוש וחצי בלילה. שוב הוצאתי את הכלב והלכתי לישון במיטה.
עכשיו אני כבר בטוח לא עיפה יותר וגם הגיע הזמן לאכול כי פעם אחרונה שאכלתי היה ביום חמישי.
להביא ביד לפעמים זה כמו ג'וינט לנרקומן שצריך זריקה.
יותר מדי בחורים שמחפשים סטוצים ויותר מדי חרמנים פנו אלי בזמן האחרון (על אף הפרופיל שלא מזמין בעליל). היה אפילו אחד שבחמש בבוקר בין שישי לשבת ניסה לשכנע אותי לפגוש אותו בבית קפה.
דברים כאלו באמת קורים?
לכן לקחתי את הפרופיל שלי צעד אחד קדימה וכתבתי באותיות אדומות צועקות שאני לא מחפשת להכיר בחורים מהאתר.
זה לא רק מהאתר הזה אני בעצם לא רוצה להכיר בחורים בשום אתר אפילו לא בפייסבוק שזה האתר שאני מבלה בו את רוב זמני (יחי המאפיה).
פעם לא היו אתרים וכשהכרנו מישהו זה היה פנים מול פנים. ההיכרות הייתה אמיתית ומשמעותית יותר אם כי בטח לא תמיד.
אז על אף היותי אשת מחשבים אני מפנה את גבי אל עולם ההיכרויות הוירטואלי, אני שיכת לעולם האמיתי.
מצד שני אני חרמנית בטירוף (כבר מזמן לא הייתי כך) זה גורם לכך שאני מביאה ביד פעמים ביום (במקום פעם אחת) אז אני בהחלט אשמח אם אני אפגוש מישהו מעניין במסיבה או בפעם הבאה שאני אצא לשתות.
אה ולכל הגברברים מהעבר (אלו שתמיד נזכרים בי אחרי שאני כותבת משהו כזה) זו לא הזמנה אני רוצה מישהו חדש.
לפני זמן מה ידיד שלי חיפש לשכור דירה באחד וכאשר הוא התקשר לאחת הדירות ברשימה הוסבר לו שעל הדירה יש מכרז כל מי שרוצה להשתתף במכרז צריך לשלם 1500 שקל.
זה המחיש לנו עד כמה קשה שוק הדירות להשכרה בתל אביב. מותר להגיד שידיד שלי כמובן לא נכנס לאותו מכרז ואף ניסה לדווח למשטרה שלא גילתה כמובן עניין מיוחד.
באותה רמת הזילזול נתקלתי כשהלכתי לראיון עבודה לפני כמה ימים.
כשהיגעתי נכנסתי לכיתה מלאה באנשים מכל הסוגים וכל הגילאים. זה נראה קצת מוזר כי במקצוע שלי האנשים מאוד ספציפיים. עלה בדעתי שהם זימנו למרכז הערכה אבל זה לא היה המקרה.
מספר דקות אחרי שהתישבתי הגיע מישהו אמר כמה מילים על החברה הסביר שיש אנשים לשלושה תפקידים שונים. אחר כך הוא הודיע שהם ישבו בשני חדרים ושכל אחד מאיתנו יכנס לחמש דקות ראיון.
כל מי שישב בחדר הרגיש מאוד לא טוב עם. בגלל שלהם לא היה כוח לנהל לוח זמנים ולזמן כל אחד לראיון בשעה מסוימת הם פשוט דחפו את כולנו לחדר וציפו שזה יסתדר הם אפילו לא הכינו רשימות תור כמו שמכינים בקופת חולים למשל.
אבל המצב כל כך קשה בחוץ שעל אף שכולם רטנו ואמרו שהם בטח גם לא מתיחסים יפה לעובדים אף אחד לא קם ועזב.
לעומת זאת בערב מאוד נהנתי במקסים הפעם היו קצת פחות אנשים וכולם היו מוכרים הייתה הרגשה שהזכירה לי את הלימיט בזמנים הטובים.
קצת התגעגעתי להרגשה הזאת אחרי כל המסיבות המפוצצות. רקדתי כל כך הרבה עד שהצלחתי לקרוע לי את הסנדל. אבל גם זה לא קילקל לי את מצב הרוח ואפילו ניסיתי להמשיך לרקוד עם סנדל קרוע (לא בהצלחה מרובה).
גולת הכותרת של הערב הייתה מתנת היום הולדת שנתתי לחבר טוב שהייתה נעימה לי לא פחות משהיא הייתה נעימה לו.
I believe everyone who has been hard up has ex-perienced it. It is a feeling of relief, almost of pleasure, at knowing yourself at last genuinely down and out.
You have talked so ofen of going to the dogs—and well, here are the dogs, and you have reached them, and you can stand it.
It takes of a lot of anxiety
George Orwell
Down and Out in Paris and London
יש לי חלוקה מאוד חזקה של פרטי ולא פרטי.
בית מלוכלך פרטי בית נקי לא פרטי.
רגשות פרטי מעשים לא.
כוס לא פרטי פה כן.
סקס לא פרטי אבל בדסמ כן.
לאכול ג'אנק פרטי לאכול טוב לא.
כאב פרטי שמחה לא.
מיטה פרטי ספה לא.
גרבים פרטי בעצם כל הבגדים פרטי.
עירום לא פרטי.
להקיא פרטי לעשות פיפי לא.
מאז שעברתי לנעלי חורף אני לא מצליחה להנות ממסיבות.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם מאז שמלאו לי 38 זה שהרבה גברים במרחב הוירטואלי חושבים שאני טרף קל.
מספיק נואשת לקחת כל הצעה שנוחתת לרגלי.
אז זה נכון אני סוג של נואשת אבל לא בגלל שאין לי הצעות ולא בגלל שאני לא מחוזרת (בפועל אני יותר מחוזרת בשנים האחרונות מבכל תקופה אחרת בחיים) אלא בגלל שאני לא פוגשת אף אחד שגורם לי לרצות משהו וכן ברור לי שזה קורה כי יש לי בעיה בראש.
אני לא יודעת מאיפה מגיעה התפיסה הזאת שבחורות אחרי גיל מסוים נואשות ויקחו כל אחד כי לפחות הבחורות האחרות שאני מכירה בקבוצת הגיל שלי הן מהמבוקשות בקהילה.
אז די לכל האידיוטים ששולחים לי את המסנג'ר שלהם או מציעים לי הצעות מגונות על אף מה שכתוב בפרופיל ולכל הנסיכים שאוהבים לשאול בגילך את יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית?
אז כן אני יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית ולא רק בגלל שאני מקבלת מספיק הצעות אלא גם בגלל שלי לפחות ברור שאני מעדיפה להיות לבד לתמיד ולא להתפשר לרגע על אידיוט שבחר בי בגלל שהוא חשב שאני טרף קל.
שיא חדש: גם איבדתי את הארנק, גם שמתי לב לזה רק אחרי יומים וגם הארנק חיכה לי בדיוק באותו מקום (מסעדה) ששם הוא נשכח.
אתמול דברתי עם ידיד על מגוון המסיבות השבוע אני כמובן הולכת למקסים ולפי רמת ההתאוששות שלי אני אחליט מה הלאה.
אני הולכת למסיבות קהילה בשנה וחצי האחרונות והספייס במקסים גרם למשהו שלא היה אף פעם קודם.
הוא גרם לאחידות.
אני זוכרת שכשהייתי הולכת ללימיט ז"ל אז תמיד הייתי עושה חישוב ומנסה לנחש אם תהיה מסיבה טובה ואם יהיו אנשים.
במקסים המצב שונה אין עליות וירידות המסיבה תמיד טובה תמיד יש אנשים ותמיד שמח, אני יודעת בדיוק מה מצפה לי הערב.
לא חשבתי שזה אפשרי בקהילה.
אז לכל החברים להתראות הלילה במקסים.