לפני זמן מה ידיד שלי חיפש לשכור דירה באחד וכאשר הוא התקשר לאחת הדירות ברשימה הוסבר לו שעל הדירה יש מכרז כל מי שרוצה להשתתף במכרז צריך לשלם 1500 שקל.
זה המחיש לנו עד כמה קשה שוק הדירות להשכרה בתל אביב. מותר להגיד שידיד שלי כמובן לא נכנס לאותו מכרז ואף ניסה לדווח למשטרה שלא גילתה כמובן עניין מיוחד.
באותה רמת הזילזול נתקלתי כשהלכתי לראיון עבודה לפני כמה ימים.
כשהיגעתי נכנסתי לכיתה מלאה באנשים מכל הסוגים וכל הגילאים. זה נראה קצת מוזר כי במקצוע שלי האנשים מאוד ספציפיים. עלה בדעתי שהם זימנו למרכז הערכה אבל זה לא היה המקרה.
מספר דקות אחרי שהתישבתי הגיע מישהו אמר כמה מילים על החברה הסביר שיש אנשים לשלושה תפקידים שונים. אחר כך הוא הודיע שהם ישבו בשני חדרים ושכל אחד מאיתנו יכנס לחמש דקות ראיון.
כל מי שישב בחדר הרגיש מאוד לא טוב עם. בגלל שלהם לא היה כוח לנהל לוח זמנים ולזמן כל אחד לראיון בשעה מסוימת הם פשוט דחפו את כולנו לחדר וציפו שזה יסתדר הם אפילו לא הכינו רשימות תור כמו שמכינים בקופת חולים למשל.
אבל המצב כל כך קשה בחוץ שעל אף שכולם רטנו ואמרו שהם בטח גם לא מתיחסים יפה לעובדים אף אחד לא קם ועזב.
לעומת זאת בערב מאוד נהנתי במקסים הפעם היו קצת פחות אנשים וכולם היו מוכרים הייתה הרגשה שהזכירה לי את הלימיט בזמנים הטובים.
קצת התגעגעתי להרגשה הזאת אחרי כל המסיבות המפוצצות. רקדתי כל כך הרבה עד שהצלחתי לקרוע לי את הסנדל. אבל גם זה לא קילקל לי את מצב הרוח ואפילו ניסיתי להמשיך לרקוד עם סנדל קרוע (לא בהצלחה מרובה).
גולת הכותרת של הערב הייתה מתנת היום הולדת שנתתי לחבר טוב שהייתה נעימה לי לא פחות משהיא הייתה נעימה לו.
לפני 15 שנים. 21 בנובמבר 2009 בשעה 10:55