יצאתי לחתונה אתמול בלב כבד דמיינתי את עצמי יושבת בצד לא מכירה אף אחד ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. לצערי אני מאוד ביישנית באירועים המונים מה שגורם לי לפחד ללכת לבד.
מאחר שהתכוננתי לערב קשה פיציתי את עצמי בכך שקבעתי עם בחור נחמד שנפגש אחרי החתונה.
בחרתי ללבוש לחתונה שמלה שחורה קטנה עם תחרה למעלה ומחשוף סנדלי עקב שחורים מבריקים את התחתונים השארתי בתיק למקרה ש..
כשיצאתי מהבית קלטתי שאני מסובבת ראשים ברחוב וזה גרם לי להרגיש שהשמלה חשופה מדי. משום מה כל פעם שבחורים מסתכלים עלי בשכונה אני מרגישה לא בנוח ברגע שאני יוצאת ממנה זה הופך לבסדר.
הגעתי לקניון עזריאלי והקניון היה עדין פתוח ועובד והרגשתי עוד יותר מוזר עם האיפור והעקבים והבחורים שהסתכלו על המחשוף אבל כשעליתי במדרגות הנעות בחור חמוד שבדיוק ירד במדרגות מולי שאל אותי לאן את הולכת אמרתי לחתונה הוא שאל לבד אמרתי שאין מלעשות ולא השגתי דייט אז הוא אמר קחי אותי אמרתי לו שהוא לא לבוש מספיק יפה. זה שיפר לי את מצב הרוח.
נכנסתי פנימה חיבקתי את חברה שלי שנראתה מדהים הלכתי לברך את החתן והרגשתי לבד. אבל פתאום ניגש אלי בחור שהיה לי איתו קטע פעם שלגמרי שכחתי שהוא יהיה שם (החברה המתחתנת הכירה בנינו) ומאותו הרגע לא הייתי לבד. גיליתי שאני מכירה הרבה מהחברה ואלו שלא הכרתי מאוד השתדלו להכיר אותי הרגשתי מחוזרת מאוד, האקס שהגיע עם החברה החדשה נראה הרבה יותר מעוניין לרקוד איתי ואפילו אמר לי שנורא רזיתי ושאני ניראית מעולה. אפילו החברים ההומואים של חברה שלי התפעלו מהשמלה. היו גם בחורות עם מחשופים הרבה יותר גדולים משלי אחת אפילו ממש לבשה רק חזייה.
הדייט שלי התחיל לשלוח SMS לבדוק מתי נפגשים וכמובן שאל אותי אם אני לובשת תחתונים (כנראה גם הוא קורא את הבלוג) כתבתי שלא. ב11 הודעתי לו שיבוא לקחת אותי עוד חצי שעה ושיביא את הסטראפ.
חצי שעה אחרי הבחור חיכה לי למטה באוטו הסטראפ מוכן בשקית אמרנו שלום והחלטנו לנסוע הביתה כי לא התחשק לי עוד דרינק בחוץ. שתי דקות אחרי שנכנסתי לאוטו הוא שם את היד שלו בין הרגלים שלי לבדוק שאכן אני בלי תחתונים ונגנב גם אני נגנבתי כי כל הערב חיכיתי להרגשה הזאת.
היד שלו נשארה שם וגרמה לשנינו מאוד לא להתרכז בנסיעה ולטעות בכל פניה אפשרית. אחר כך הוא אמר לי שהוא חשב שאני בטח כן אלבש תחתונים ואגיד לו שבסוף התחרטתי.
מיותר לציין שכשהגענו הביתה עשינו סקס נהדר ושהסטרפ שהיה גדול במיוחד, כיכב.
היום הגיע אלי ידיד שבישל לי ארוחה נהדרת וצילם אותי כדי שסוף סוף יהיו לי תמונות טובות להראות יום אחד לנכדים. אז זהו חזרתי לעניינים והחיים חזרו להיות טובים.
לפני 16 שנים. 19 בספטמבר 2008 בשעה 17:12
