סוף סוף פחות או יותר חזרתי לעצמי.
כשקמתי אתמול בבוקר הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לזוז וחייבת לישון והברזתי מהעבודה.
מאז שהפסקתי להסניף ביום שישי בבוקר הייתי במצב של התעלמות מהעולם.
זה די קבוע אצלי הניגוד הזה בין המצב הסופר תקשורתי כשאני מוסנפת למצב האנטי חברתי המוחלט אחרי הירידה.
לפני המון שנים היה תשדיר שירות שדיבר על הקשים של החרשים על הניתוק מהעולם. בתשדיר הזה ראו את החרשים מסתובבים עם פעמון זכוכית מסביבם שאוטם אותם לשאר העולם. כזו אני וכך הייתי מאז ומתמיד. אני לא חרשת אני אפילו שומעת די טוב וגם שאר החושים שלי די מחודדים אבל יש קיר של זכוכית שמפריד אותי משאר העולם.
כשאני עושה סמים הקיר הזה נעלם קצת ופתאום אני מסוגלת להרגיש יותר לתקשר יותר לפתוח יותר. אבל זה לא אמיתי וכשההשפעה עוברת ואז כל החיבור והקרבה שהיו לי בזמן שהייתי מסטולה נעלמים ובמקומם יש ניכור גדול עוד יותר. אבל סמים זו חופשה קטנה מפעמון הזכוכית שלי.
אני חושבת שברמה מסוימת כמה פעמים הפעמון נעלם גם בעקבות סשן. זה לא קרה הרבה אבל אולי פעם או פעמים זה כן קרה ולכן היה לי איתו יותר נוח מאשר עם כל אדם אחר.
לפני 15 שנים. 16 במרץ 2009 בשעה 10:56
