ליל הסדר עבר בשלום. לא היו דרמות משפחתיות או ריבים לכל אורך שש השעות שהוא נמשך.
הדרמה היחידה הייתה של המשפחה של הבעל של אחותי וזו הייתה הזדמנות בשבילינו באוטו בדרך הביתה להגיד שהם אנשים לא נחמדים ולהרגיש תחושת עליונות נחמדה (כאילו לנו לא היו קטעים מלוכלוכלכים אף פעם).
האוכל היה טעים ומשום מה הייתי במקום הרפתקני וטעמתי דברים שאף פעם לא הסכמתי לטעום כמו חזרת וחריימה.
הצלחתי להתחבב על המשפחה של הבעל של אחותי השניה והעובדה שהברזתי מכל ארוע משפחתי משותף ניסלחה לי.
מאז התקף האינסומניה הגדול אני כל הזמן עייפה זה מתבטא בעובדה שכל פעם שאני מתישבת על הספה לצפות בטלויזה אני שוקעת בשינה עמוקה ואפילו חולמת חלומות.
אני קצת מחכה שזה יעבור כי בא לי להיות עירנית ומלאת מרץ.
באופן מפתיע על אף הבלגנים האחרונים אני מוצאת שהליבידו שלי חזק מתמיד אבל משום מה לא בא על אינטראקציה אנושית מינית ואני מעדיפה להביא ביד.
מאז המסיבה האחרונה המחשבה על להיות בחברה של אנשים אחרים שחושקים בי מינית לא ממש נוחה לי.
בכלל הגעתי למסקנה שאגרסיביות מכבה אותי. אני לא אוהבת אנשים שמנסים לקבוע עובדות בשטח להניח ידים או לנשק בלי להיות בטוחים שאני מעוניינת. אני לא אוהבת להרגיש שדוחקים אותי לפינה או שאני נענת מנימוס. אני לא מבינה למה להמשיך אם אני לא מראה תשוקה או עניין.
אולי בגלל זה אני מעדיפה בחורים בישנים ועדינים. כאלו שלא מנסים לשכנע כאלו שלא מנסים לקחת מה שהם יכולים לפני שאני נשברת ומגרשת אותם.
כאלו שלא מנצלים את העובדה שקשה לי לפגוע באנשים ושאני מוותרת יותר ממה שאני צריכה בגלל זה.
מצד שני אני מניחה שאולי בחורים אגרסיבים לא יודעים שהם כאלו ולא יודעים שהם גורמים לאי נוחות זו פשוט דרך חיזור אולי אפילו כזאת שמתאימה להרבה נשים אחרות. לי היא מפריעה.
טוב היום אני אלך למסיבה אבל אשתדל לא להתבלגן ולא להיכנס לצרות מעניין אם יצליח לי.
לפני 15 שנים. 9 באפריל 2009 בשעה 13:45
