לצאת רגע מתוך עצמי ולהבין שהדיכאון שעוטף אותי בזמן האחרון הוא לא שלי. להבין שזה down כימיקלי טהור. להבין שהדברים שמפריעים לי בכלל לא הדברים שמטרידים אותי בימים כתיקנם.
לדעת שזה עניין של זמן ימים ספורים עד שזה יעבור. לנסות לחשוב איך להאיץ בתהליך.
להתחיל לתת לדברים אחרים להיכנס פנימה. לתחושת הwellbeing שאני מקבלת מלשמוע מוזיקה ולהרגיש את השמש כשאני הולכת ברחוב עם הכלב.
להיות אסירת תודה על זה שהכלב מבין אותי עד הסוף ואני יכולה להגיד לו דברים כמו "תעזוב את החתול baby " והכלב יעבור ליד חתול ישן בלי להפריע את מנוחתו.
להפתעתי גיליתי שלא קלטתי נכון אדם שחשבתי שקרוב אלי.
בטחתי בו ברמה שלא בטחתי באף אחד אחר כבר הרבה זמן.
אבל ככל שאני מקלפת את הקליפות והמסכות אני מגלה שם כיעור מגלה אדם חלש שמתנהג בצורה מכוערת כל פעם שהוא מרגיש שהוא נדחק לפינה.
אני מגלה אדם שבוחר תמיד ללכת בדרך האנוכית גם אם זה על חשבון אחרים אפילו אם זה אחרים שכביכול אכפת לו מהם.
זה גורם לי לסמוך קצת פחות על שיקול הדעת שלי.
טוב ענווה לא הזיקה לאף אחד (:
לפני 15 שנים. 11 ביולי 2009 בשעה 20:04
