שנים רבות הייתי הכבשה השחורה של המשפחה אבל בסוף אחותי עקפה אותי. היא עשתה זאת כשהיא הצטרפה לכת.
על בחירת הlifestyle הזו היא קיבלה הרבה grief מהמשפחה ולכן היא אף פעם לא הסכימה לדבר על זה עם אף אחד, פחדה מהויכוחים.
זה היה בסדר גמור כי כך גם נמנעה מאיתנו מנת המיסיונריות שבדרך כלל מגיעה במצבים כאלו.
אני השתדלתי קצת להכיר שמעתי קצת דיסקים של שטיפת מוח (הזדעזעתי עד עמקי נשמתי) ובאופן כללי עשיתי מאמץ לקבל אותה כמו שהיא.
היום התקשרתי לשאול בשלומה והיא אמרה לי משהו על כך שאני צריכה ללכת לשמוע הרצאות כי הן יעזרו לי להשיג את מה שאני רוצה בחיים.
ניסיתי להסביר לה שהבעיה שלי היא לא בלהשיג את מה שאני רוצה אלא בלדעת מה אני רוצה להשיג.
ניסיתי להגיד לה משהו על כך שהדרך שלי אינדיבידואלית ומתאימה רק לעצמי ושאני לא מרגישה צורך ללכת בדרך שנכבשה ע"י מישהו אחר.
בסופו של דבר הסכמנו שאנחנו שונות ואנחנו צריכות לכבד את הדרך שהשנייה בחרה ושאולי כדאי שנשב ונדבר על זה לא בשביל לשכנע אלא בשביל להבין אחת את השנייה יותר טוב.
אני חושבת שבפעם הראשונה מאז שכל הסיפור הזה התחיל אני לא אצטרך ללכת על ביצים כשאני מדברת עם אחותי וזו אכן התקדמות.
לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 17:32
