אתמול שמתי לב שכל פעם שאני עונה בדיבורית אוזניה של הטלפון שלי זה מזכיר את איך שהם דיברו בstar trek (נו זוכרים, הם כל פעם נגעו בסמל על החולצה) וזה שימח אותי מאוד.
יום ההולדת שלי יחול עוד שלושה שבועות בערך וזה גורם לי לחשוב ולעשות ספירת מלאי (כמו כולם).
אני אהיה בת שלושים ושמונה גיל שהיה לי קשה לדמיין ואכן אין בחיים שלי שום דבר שקשור לגיל הזה.
אמא שלי אומרת שהיא אף פעם לא מרגישה שהיא תמיד חושבת על עצמה כצעירה יותר והיא אכן לא מתנהגת כסבתא בת שישים פלוס. אתמול היא אפילו שיחקה עם האחיין שלי כדורגל בבריכה.
אבל בכל זאת עצם היותה סבתא בעצם אומר שהיא נמצאת בשלב בחיים שמתאים לגיל שלה.
בחיים שלי לעומת זאת אין שום דבר שקשור לגיל שלושים ושמונה. אין בעל אין ילדים שהולכים כבר לבית לבית ספר (או בכלל) אין קרירה מדהימה. אני לא מרגישה בת שלושים ושמונה אני מרגישה יותר בתחילת שנות העשרים שלי. אני תקועה שם מאז שהייתי באמת בתחילת שנות העשרים שלי.
אני מתנהגת כמו בחורה בתחילת שנות העשרים אני נראית כמו בחורה בתחילת שנות העשרים.
אני מרגישה קצת כמו אותו יטוש פרהיסטורי לכוד בענבר צעיר ולא משתנה לעד. או כמו שחברה שלי אומרת דוריאן גריי אבל בלי הרוע.
לא מתבגרת, לא משתנה. נכון שלמדתי לתפקד כמבוגרת אפילו הצלחתי לעבוד ממש במשרה מלאה ולפרנס את עצמי. אבל ברגע שהייתה לי ההזדמנות והפכתי למובטלת החיים שלי חזרו להראות בדיוק כמו שהם נראו כשהייתי סטודנטית חסרת דאגות בשנות העשרים.
אני מרגישה קצת מחוץ לזמן כאילו הזמן עובר מעלי.
מצד אחד זה כיף להיות צעירה נצחית אבל מצד שני אני כל הזמן תוהה מה לא בסדר בי מה השתבש למה לא התקדמתי בתוויי הקבוע הנורמאלי של החיים.
האם אי פעם זה יגיע?
אז לעניין היום הולדת לפני היום הולדת שלי יש יום הולדת לחברתי הטובה ואנחנו נלך היום לספייס לחגוג לה והפעם כשהיא איתי אני מצפה סוף סוף ליהנות כמו שצריך ממסיבה.
לפני 15 שנים. 17 ביולי 2009 בשעה 8:58
