לפני 15 שנים. 19 בנובמבר 2009 בשעה 2:25
אני לא יודע למה אני כותב את זה פה מכל המקומות, אולי דווקא בגלל האנונימיות.
לפעמים אנחנו כועסים על האנשים המשמעותיים בחיים שלנו, לפעמים זה גם מוצדק, אבל כאשר אנחנו מושכים את זה עוד ועוד, יום אחרי יום, בסופו של דבר נגיע לרגע שבו כבר אין מחר שבו יהיה ניתן להגיד את הדברים שצריך להגיד ולעשות את המעשים שצריכים להעשות.
זאת קלישאה, הייתי מודע לה גם קודם, אבל לא הקשבתי. ברגע שמגיעים לזמן שבו כבר אין מחר, הכעס מתנדף ונהפך ללא רלוונטי וכל מה שנשאר זו תחושה מייסרת, מייאשת ושוברת לב שכנראה שנאלץ לקחת איתנו עד יומנו האחרון.
אז בפעם הבאה שאתם שוקלים להרים טלפון, אבל מחליטים שאתם עסוקים מדי או שזה יכול לחכות לאח"כ, תשקלו את זה שוב, כי יכול להיות שתגיעו למצב כמוני שבו אתם מוכנים לעשות הכל בשביל להחזיר את השעון מעט אחורה.
