ידעתי שהיא אמורה להגיע בכל רגע. חסר מנוחה, התהלכתי הנה והנה, בודק את השעה ללא הפסקה. ואז לבסוף, דפיקה בדלת. ניגשתי מייד אל הדלת בהליכה מדודה ומהירה, פותח אותה לרווחה ללא טקסיות.
"איחרת." אני אומר לה, קצר רוח.
"כן, היו פקקים." היא עונה ונכנסת פנימה, בלי להמתין להזמנה. "איפה להתחיל?"
"כלים."
היא ניגשת לכיור העמוס ומוציאה אנחה עייפה. אני מתיישב על כיסא וצופה בה. צלחות, כוסות, מזלגות וכפיות. הכל נשטף ומקורצף. אני משלב רגליים ונושך את השפה התחתונה שלי.
"מה עכשיו?" היא שואלת.
"רצפה".
היא מוציאה מגב וסמרטוט ומתחילה לעבור על המרצפות המרובעות בתנועות סיזיפיות. אגלי זיעה מתאספים וזולגים במורד פניה.
"בחייאת, תדליק כבר את המזגן!"
"בסדר" אני עונה.
היא חוזרת לעבודתה, ממשיכה להבריק את המרצפות כאשר המזגן מזמזם ברקע.
"נו, תרים את הרגליים!" היא מתלוננת בחושניות כאשר המגב עטוף בסמרטוט מגיע לכיסא עליו אני יושב.
"בסדר, בסדר..."
"תעבור חדר כבר או משהו."
ממיקומי החדש אני צופה במלוכלך הופך לצח, המבולגן למסודר. הזמן מאבד משמעות.
"אז רק החדר אמבטיה נשאר, כן?" היא קוטעת את חוט המחשבה שלי.
"...כן." אני עונה וצועד אחריה לחדר.
"לא, תשאר פה. זה מוזר..." היא דורשת.
הדמיון ואי הידיעה על מה שמתרחש שם רק מגבירים את סערת רגשותיי.
לאחר זמן מה היא יוצאת מהחדר ומביטה בי בציפייה.
"אה, הכסף על הדלפק."
היא סופרת את השטרות ומביטה בי שוב. "אז שבוע הבא צריך גם?"
"כן, אבל יכול להיות שנשנה יום, כי אני לא בטוח אהיה פנוי."
"עדיף שלא תהיה פה, אתה מלחיץ..." וכך היא יוצאת אל עבר העיר המנוכרת, כאילו שדבר לא קרה.
סוף.
מה? אני צריך לנקות את הדירה ואין לי כח.
אל תאוננו את הכל בבת אחת.