בתור ילד שנאתי ללכת לבית ספר. הייתי יושב באוטובוס ליד החבר הכי טוב שלי ומסתכל דרך החלון ביחד איתו על האנשים ברחובות שמתחילים את יומם. אני זוכר ספציפית יום אחד שבו שנינו הסכמנו שאנחנו מקנאים במנקה רחובות שהאוטבוס עבר לידו, מפני שמנקודת המבט שלנו הוא היה חופשי, הוא לא היה צריך ללכת לבית ספר. הוא הסתובב לו ברחובות הפתוחים. כמובן שבדיעבד אם הוא היה מסיט את מבטו אלינו, הוא אולי היה מקנא בנעורים שלנו, שכל החיים עוד לפנינו ובאפשרות לבחור את עתידנו.
הסיבה שאני חושב על כך היא שהיום עברתי בשדרה וראיתי אישה קשישה יושבת על ספסל. היא נראתה לא בריאה, כנראה בערוב ימיה. אבל היה לה מין חיוך קטן על הפנים כאשר היא צפתה, בשילוב רגליים, בעוברים ושבים שמתחילים את יומם. אין לי שום דרך לדעת מה עבר בראשה. אולי היו לה חיים טובים ומלאים, ללא שום חרטות והיא נהנית מהמעט זמן שנותר לה. אבל, כמובן שאני השלכתי את מחשבותי עליה וכאשר שמתי את עצמי במקומה, שוב קינאתי באנשים שמתחילים את יומם, נהנים מהזמן הרב והאפשרויות שעוד עומדות בפניהם.
הפעם לפחות השכלתי להבין שאני אחד מהם ואמנם אני מתמודד עם תקופה לא פשוטה, אבל היא תסתיים כך או כך ואני אשאר עם מספיק זמן בשביל להמשיך ולבנות את החלומות שלי.
