לפני 20 שנים. 13 בינואר 2004 בשעה 2:20
קצת עצוב לחתולה, חייבת להודות
והפעם אין העניין קשור בתפוח שנאכל או פרח שנזרק לחצר
ושילך האדון לעזאזל וישחק עם כל מי שהוא אחר
הדמעות שלי באמת זולגות מעצמן, ולא מהעיניים
מפנים הירכיים הן יורדות, מטה, מתוות תחתיי שלולית
ואני מחייכת, נהנית לראות את עצמי וכוסי משתקפים בראי הנוזלי
ואיך שהאצבע, בשניה, יכולה להפסיק את הכל, להשלים
(מהאצת הזרימה והגברתה ועד להתייבשות הטוטאלית, זו שבאה לאחר הגמירה, כשמדובר בגמירה יחידנית), אבל אני, את אצבע אלוהים אני רוצה
אני מרגישה אותו, כל לילה, נושף בעורפי, כמו בהזמנה
אבל דבר לא בא בי, דבר לא בא...
