הבלוג של השולט אור

היה קורע אתמול לראות את אהובתי וקאלי מעבירות מיני סשן לפולו.

קאלי מאמינה שאם זה יפה ומושלם... צריך להרוס את זה.
ואהובתי...

המבע על פניהן היה של חתלתול שמשחק למוות במקק חסר ישע.
פולו האומלל היה מאושר מאוד.

היה תכנון לסשן עם אשתי שפחה בפאמדום

אבל במקום התמוטטתי עם דלקת ריאות וים של אנטיביוטיקה. 

אז אני חולה. 

אינעל העולם. 

לא מובן לי איך זה שכשאני חולה - חולה מתה הכוונה, משתעלת, מכייחת, מנוזלת...

איך דווקא אז, אני מחורמנת בטירוף?

מה נהיה לו לגוף שלי, שנאבק על חייו ומוצא לו זמן להתחרמן?

זה לא שביומיום סובלים בבית שלנו מיובש, אבל כזו רמת חרמנות, שגורמת לישיבה מול המחשב לעינוי סיני...

זה רק כשאני חולה (כן זונות, עצמאיים חייבים לעבוד גם כשהם חולים). 

ודווקא היום, המהממת שלי מבלה בתל אביב עם בתה לכבוד יום ההולדת של הבכורה :)

אינעל העולם!

** יאללה, חייבת להבריא. יש יותר מדי מסיבות שאנחנו רוצות לחגוג בימים הקרובים :)

** מלא זמן לא הייתי כאן וממש מוצא חן בעיניי העורך החדש של הבלוגים. 

** מזמן לא כתבתי פנטזייה או סשן אמיתי... המילים מדגדגות לי את האצבעות... אולי... בקרוב...

היפה שלי ואני נגיע לפמדום, אבל הפעם החלטנו להביא איתנו שפחונת לשעשוע. 

מישהי שלערב אחד תהיה השפחה של שתי דומיות (כן, היפה שלי היא שפחה מדהימה ודומית - מדהימה לא פחות). 

מחכה לנו ערב לוהט, מרטיב, משעשע, מכאיב...

ערב של פנטזיה. 

עכשיו נשאר רק למצוא את זו שתהיה לנו לשפחונת שעשוע לערב אחד. 

ממממממ... 

סקסי...

בשלושה שבועות אשתי ספגה זעזוע מוח, עקיצה מדבורה (שהסתבר שהיא אלרגית אליה), תאונה (נכנסו לנו במכונית מאחור כשהיא עמדה בעצור) ואני חטפתי כוויה בבטן מגבינה צהובה שקפצה מהמחבת.

הקיצור, הגיע הזמן לעשות לזה סוף.

נסעתי לדירה הישנה, הסרתי מהמשקוף את המזוזה והתקנתי בדירה החדשה.

אם לא יועיל לא יזיק... טפו טפו... חמסה, חמסה... מלח מים ושות.

לדורות של צדיקות היא עמדה והן חינכו להחליף מזוזה ולירוק.
אז מה, לא נירק?
בטח שזו עבודת אלילים.
אבל עם ההצלחה לא מתווכחים.

ויבוא השקט על ביתנו.

ליפה שלי יש זעזוע מוח.
כן, זה קרה במהלך הסקס.
לא, ממש לא תצליחו לדמיין איך.

הראשים שלנו נחבטו זה בזה.
לי לא קרה כלום.
היא מאז בחדר מוחשך, עיניים עצומות ובראש כואב.

לפחות חנכנו אתמול את חדר השינה לפני שזה קרה.
יאללה, הולכת לחבק אותה קצת 😄

זה היה חודש שרובו תשישות. לארוז את הדירה, לעבור, לפרוק אל הדירה החדשה...
לא לעבוד שבוע באותם הימים ואז להתחיל לעבוד כפול כדי להתחיל לשלם על המעבר...

הגוף שלי מותש, אבל היי... סוף סוף חנכנו את הבית בצורה ראויה 😄

בשבוע הבא אני מתחילה לבצע פרויקט גדול. קצת רועד לי הפופיק. הלקוח שלי סומך עליי מספיק כדי להניח את עתידו המקצועי בידיי. ואני כל כך אוהבת את האיש הזה, הוא מזכיר לי את אבא שלי בחיצוניות ובהתנהגות. כל כך חשוב לי להצליח בשבילו ובשבילי 😄

ימים ארוכים ומתישים, אבל יש המון סיפוק ובעיקר את הידיעה שהבית שלנו נמצא זו בזו לפני כל דבר אחר.

יאללה, הולכת להביא את האוטו מהמוסך אחרי שהמחשב של ההגה יצא מכלל שימוש 😄

שבת שלום לכולכם :)

בקרוב
נחנוך את הבית החדש
את ואני
מעל ומתחת
בעמידה
בכריעה
בשכיבה
בתשוקה שגונחת.
והבית
יתענג
על ריחות
וקולות חדשים
יפשק קירותיו
יצבע משקופיו
ויפער דלתותיו
כשנחדור לתוכו
בטוחות ורעבות.
נסמן שייכות
בו ובנו
ברטיבות שתשטוף
במפתח חודר
שיבעל
שיפתח
שינעל ברכות על בריח
שמות חרוטים ייתלו
ומפתנו ישוייך
באסקופה שנדרסת
למצעדנו.

פחות ופחות נמצאת כאן.
בזוגיות שלי, אין לי כבר צורך בכתבי הזימה של אנשים אחרים
והחבריות שנוצרו פה, הולכות איתי אל מעבר לווירטואלי.
פעם נכנסתי לכאן 4-5 פעמים ביום, בכל פעם לשעה לפחות.
היום אני נכנסת פעם-פעמיים בשבוע לדקות ספורות.
כנראה שאני בדרך החוצה מהאתר הזה שהיה לי לבית, למשך לא מעט שנים.
כמו בכל פרידה, זה יקרה בהדרגה,
באהבה,
בהרבה תודה.
וזהו.

"אני רוצה שנשלב ידיים ונלך ביחד לאורך הרחוב בלי שאפחד להפגין את רגשותי בחוץ. אני רוצה לנצור כל רגע של התאהבות. אני רוצה ללמוד איך לנשק אותך בלי פחד."
הוא רוכן לעברי. "אני חושב שכבר עכשיו את מנשקת די טוב," הוא לוחש באוזני.
אני נושקת על לחיו ופוסעת לאחור.
"אני רוצה להרוויח כסף משלי ולא להיאלץ לבקש מאף אחד רשות לצאת לטיולים עם החברים שלי. אני רוצה לקנות אולי קטנוע אדום משלי. ואני רוצה לחיות איתך, יום אחד, כשנהיה מוכנים. כשאני אהיה מוכנה."
אני מעניקה לו את החיוך הגדול ביותר, האמיץ ביותר שלי, "זה מה שאני רוצה."
"את יודעת לעמוד על המקח, עלמה פרסיה." העיניים שלו מלאות בדמעות גאווה. "אני לא חושב ששמעתי אותך אומרת בעבר 'אני רוצה'."...
... "כשהתשובה היחידה שילדה קטנה מקבלת היא לא, מההורים או מהמורים או מהעולם, בשלב מסוים היא מפסיקה לבקש דברים שהיא רוצה. היא כבר לא מצפה לכלום, כדי לא להתאכזב בפעם הבאה שהיא תקבל כלום."


טאמילה סורש מקבלת מהוריה מתנה מיוחדת ליום הולדתה ה-27, כרטיס טיסה לארצות הברית וויזה לשלושה חודשים. בזמן הזה עליה למצוא לעצמה שידוך בעזרת אחותה מרים ובן זוגה. עליה להינשא לגבר איראני מבוסס החי בארה"ב, ולא - תאלץ לשוב אל הדיכוי שבאירן.

הספר מתאר את אותם שלושה חודשים ואת המירוץ המבועת אל הבעל הנכסף - ההוא שיציל את טמילה מאימת השיבה. הספר מתאר את הפחד בו חיות נשות אירן. את הילדות שמגיל תשע לומדות שעליהן להסתיר את עצמן מפני הגברים ולא - יענשו.

הספר חזק גם אם קוראים אותו במנותק מהמציאות הקיומית שלנו. מציאות בה ילדות חרדיות בישראל חוות בדיוק כמו הילדות האיראניות. טמילה המתארת את ההפרדה באוטובוסים מצמררת אותי כשאני חושבת על קווי המהדרין. אני קוראת על ההסתרה בה נוהגות נשי אירן בניסיון לשרוד שפויות את הדיכוי היומיומי, וחושבת על הנשים שסופגות יריקות בבית שמש. היא מדברת על האלימות כלפי מי שחורגים מחוקי הדת הנוקשים, ולי רצות התמונות של חסידי גור שתוקפים את הסטמירים...

זה ספר מצמרר. זה ספר של אחוות נשים ושל רעב להגשמה עצמית. לא יכולתי להניח אותו מידיי.


רעלה של ורדים מאת: לורה פיצג'רלד, 325 ע"מ, בהוצאת ספרית מעריב.