הבלוג של השולט אור

"אני רוצה שנשלב ידיים ונלך ביחד לאורך הרחוב בלי שאפחד להפגין את רגשותי בחוץ. אני רוצה לנצור כל רגע של התאהבות. אני רוצה ללמוד איך לנשק אותך בלי פחד."
הוא רוכן לעברי. "אני חושב שכבר עכשיו את מנשקת די טוב," הוא לוחש באוזני.
אני נושקת על לחיו ופוסעת לאחור.
"אני רוצה להרוויח כסף משלי ולא להיאלץ לבקש מאף אחד רשות לצאת לטיולים עם החברים שלי. אני רוצה לקנות אולי קטנוע אדום משלי. ואני רוצה לחיות איתך, יום אחד, כשנהיה מוכנים. כשאני אהיה מוכנה."
אני מעניקה לו את החיוך הגדול ביותר, האמיץ ביותר שלי, "זה מה שאני רוצה."
"את יודעת לעמוד על המקח, עלמה פרסיה." העיניים שלו מלאות בדמעות גאווה. "אני לא חושב ששמעתי אותך אומרת בעבר 'אני רוצה'."...
... "כשהתשובה היחידה שילדה קטנה מקבלת היא לא, מההורים או מהמורים או מהעולם, בשלב מסוים היא מפסיקה לבקש דברים שהיא רוצה. היא כבר לא מצפה לכלום, כדי לא להתאכזב בפעם הבאה שהיא תקבל כלום."


טאמילה סורש מקבלת מהוריה מתנה מיוחדת ליום הולדתה ה-27, כרטיס טיסה לארצות הברית וויזה לשלושה חודשים. בזמן הזה עליה למצוא לעצמה שידוך בעזרת אחותה מרים ובן זוגה. עליה להינשא לגבר איראני מבוסס החי בארה"ב, ולא - תאלץ לשוב אל הדיכוי שבאירן.

הספר מתאר את אותם שלושה חודשים ואת המירוץ המבועת אל הבעל הנכסף - ההוא שיציל את טמילה מאימת השיבה. הספר מתאר את הפחד בו חיות נשות אירן. את הילדות שמגיל תשע לומדות שעליהן להסתיר את עצמן מפני הגברים ולא - יענשו.

הספר חזק גם אם קוראים אותו במנותק מהמציאות הקיומית שלנו. מציאות בה ילדות חרדיות בישראל חוות בדיוק כמו הילדות האיראניות. טמילה המתארת את ההפרדה באוטובוסים מצמררת אותי כשאני חושבת על קווי המהדרין. אני קוראת על ההסתרה בה נוהגות נשי אירן בניסיון לשרוד שפויות את הדיכוי היומיומי, וחושבת על הנשים שסופגות יריקות בבית שמש. היא מדברת על האלימות כלפי מי שחורגים מחוקי הדת הנוקשים, ולי רצות התמונות של חסידי גור שתוקפים את הסטמירים...

זה ספר מצמרר. זה ספר של אחוות נשים ושל רעב להגשמה עצמית. לא יכולתי להניח אותו מידיי.


רעלה של ורדים מאת: לורה פיצג'רלד, 325 ע"מ, בהוצאת ספרית מעריב.